השניים עשר במאי, יום שלישי.
מי יכול היה להאמין שהיום הזה יגיע. היום זה ארבע שנים לאותו מקרה שהביא לכך שלא אדבר, אותו יום שבו איבדתי את כל חבריי והחלו ללעוג לי, אותו יום בו קבעתי את יומי האחרון בגיהינום. לאחר ארבע שנים של סבל וחרדה - היום הזה הגיע בסוף, וכעת לא נותר לי דבר לעשות פרט להישאר בבית ולבדוק אם הקופסה עדיין מאכסנת בתוכה דברים שאספתי שנים.
אמרתי להוריי שאני חולה ולא יכול ללכת לבית הספר, ומצבי בלאו הכי לא היה טוב, כמו כל שנה בתאריך הזה. הם אמרו שזה מוזר כי עכשיו קיץ, אך לא מנעו את הישארותי בבית, לגמרי לבדי.
הוצאתי את הקופסה ממחבואה, פתחתי אותה והוצאתי את הסכין, חד כל כך, דם קרוש בקצהו. סידרתי את הכדורים והאלכוהול על הרצפה, חמישים ושמונה כדורים, אני סבור כי הם יספיקו; בקבוק בירה וחצי בקבוק שפניה, אני חושב (גנבתי את זה מחדרם של הוריי ביום הנישואין שלהם).
נעלתי את עצמי בשירותים, זרועותיי דיממו, החתכים לא עמוקים, רק רבים. זה העונש שלך, לחשתי לעצמי. על שאתה לא טוב מספיק בשביל המקום הזה.
זה לא נכון, כריס לחש כנגד הדלת, בלעתי כדור אחד. איך הוא הגיע? איך הוא ידע? "אתה טוב מידי למקום הזה." הוא אמר. בלעתי עוד שני כדורים. "לוקי, בבקשה..."
עוד שניים. "אל תעזוב אותי," עוד שנייים; לקחתי כבר שבעה כדורים. "בבקשה תצא, דבר אלי." עוד שניים, תשעה כדורים. "לוקי!" חתכתי בעקב, דם זלג על הרצפה, המחברת התלכלכה אולם לא מצאתי את זה חשוב.
עשרים ושמונה כדורים; שלושים וחמשה; ארבעים ושלושה...
זה היום בו לוקי שלי ניסה לקחת את חיו, וזה המקום בו הוא תיאר את כל שרצה לזכור. אני ממשיך את המסורת שלו כשהוא לא מסוגל כעת.
לוק, אני יודע שתשרוד את זה. כריסטיאן.
המוות לא לוקח את אלה שחפצים בו, כריס כותב. אלא את אלה שיודע כי אנשים ישברו ברגע שילכו.
-----
לול זה לא הסוף אנשים!
(:
תפנית בעלילה.
suicidal af oops
YOU ARE READING
Death Note
Short Storyבכל יום הוא כתב במחברת המוות שלו. טוב, אולי לא בכל הימים, אבל הקפיד לפתוח אותה פעם בשבוע עד לתאריך המיוחל, מתאר מחשבות לרגשות שלעולם לא יוכל לעצבן למילים ולהתאים את גוון קולו כך שיראה את הכאב שמאחורי כל הבהרה ואות. אה, וגם היה עוד פרט קטן ושולי - הי...
