העשרה במאי, יום ראשון.
לוח השנה צרב בזיכרוני, הטוש האדום שהקיף את התאריך אכל את פנים גופי. לא הצלחתי להוציא את זה מראשי, לא את התמונה הזו ולא את דבריו של כריס. מדוע כה נחמד אלי?
בערך בשעות הצהריים כריס שלח לי הודעה ("אני בחוץ, בוא. הא! ותלבש משהו חם"). לקחתי איתי ג'קט ונעלתי נעליים, לא אמרתי דבר כשיצאתי מהבית. שאלתי אותו (במילים, בקול) מה הוא עושה כאן, למה הוא לא בכנסייה יחד עם הוריו, הוא לא ענה והבנתי שהנושא מציק לו, אז הנחתי את זה בצד לאותו הרגע.
דעתי חזרה לקעקוע החרוט על זרועו הימנית. לפני ששאלתי אותו על זה, הוא התחיל לדבר. "זה יום יפה, לא כך?" הוא שאל, הנדתי את ראשי, "חם מידי," אמרתי. הוא חייך, "השמש מחממת, הציפורים מצייצות..." נחרתי, "הן עושות לי כאב ראש," אולם הוא לא וויתר עדיין: "הפרחים פורחים," התעטשתי, "הצוף שלהם מגרד לי באף," התעטשתי שוב כדי להמחיש את דבריי. "אנשים הולכים ומחייכים ומדברים ומטיילים," טען שוב, אני טענתי כנגדו, "יותר טוב שלא היו, הם מביטים בנו מוזר." נדמה שזה השתיק את כריס, ידו עזבה את ידי והרגשתי קור לא צפוי, נדמה היה שחלק מגופי נלקח עם ידו גם כן.
הלכנו בשתיקה לפארק, משם הוא הוביל אותי דרך חלקה מלאה עצים, עמוק-עמוק אל תוך החורשה. לאן אנחנו הולכים, רציתי לשאול - לא הוצאתי מילה.
הוא התיישב על סלע, התיישבתי על ידו.
הוא אמר שהוא מגיע למקום הזה לעיתים תכופות. כשהוא רב עם הוריו. הם מציקים, הוא אמר. הם רוצים שאהיה כמותם אבל אני, לעולם לא אוכל להיות. הם רוצים שאאמין בישו ובאלוהים ושאקשיב לכומר בכנסייה, אבל אני לא מסוגל. צריך לקבל את כולם, הוא אומר, אבל לא את החריגים, לא גייז או לסביות או אוטיסטים - לא אנשים פגומים, פגים. הוא סותר את דבריו בדרכים כה רבות, לוקי. הוא מטיף לנו על זה שלאהוב את אותו המין שלך זה לא בסדר, אבל אני יודע שזה כן.
כריס לקח נשימה עמוקה, דמעות זלגו מעיניו. זה לא בסדר, הוא אמר. ההורים שלי מושפעים מדבריו כל כך, אבא תמיד שואל מתי אביא חברה לבית, ואני תמיד עונה שלעולם לא.
רציתי לשאול לסיבה, אבל נדמה שלא היה צורך - כריס מיד המשיך.
"אני אוהב בנים, לוקי. אני הומו, גיי, מתרומם." אמר. ניגבתי את דמעותיו, "אל תגיד את המילים האלה, כריסי." אמרתי. הוא אמר שזה נכון והתרחק ממני ("זו האמת, לוקי. אני הומו").
אמרתי לו שזה בסדר לחלוטין להיות הומו, אבל שלא יקרא לעצמו מתרומם, שלא ישנא את עצמו כמו שאנשי הכנסייה ישנאו ברגע שידעו.
"לוקי," הוא לחש. "אני גיי." אמר שוב. רציתי להגיד שאני יודע אבל כל המילים נקטעו מגרוני כשהמשיך. "אני הומו ואני אוהב אותך."
אין חוקים לאהבה, אני כותב. אהבה היא אהבה לא משנה מי אוהב את מי. בנים יכולים אהוב בנים ובנות יכולות לאהוב בנות, וזו תהיה אותה אהבה.
YOU ARE READING
Death Note
Short Storyבכל יום הוא כתב במחברת המוות שלו. טוב, אולי לא בכל הימים, אבל הקפיד לפתוח אותה פעם בשבוע עד לתאריך המיוחל, מתאר מחשבות לרגשות שלעולם לא יוכל לעצבן למילים ולהתאים את גוון קולו כך שיראה את הכאב שמאחורי כל הבהרה ואות. אה, וגם היה עוד פרט קטן ושולי - הי...
