לילי לונה פוטר (פאנפיק)

פרק 23-מוות?

-לאחר שבוע-
השתחררתי מהמירפאה, הלכתי לפגוש את הילי, בדרך פגשתי את דן, "לך!" אמר מרלין, דן ניבהל ונסוג, המשכתי ללכת, דן רדף אחרי בשקט הוא לא ידע שאני יודעת, "שתק" הוא לחש לעברי, צעדתי צעד אחד לימים והלחש שיתק אותי, "מרלין תעזור לי" לחשתי בשקט והיתקרבתי אל דן, הפעם הוא לא נסוג, "לילי אני לא יכול" אמר לי מרלין, "אז אני אעשה זאת בעצמי" אמרתי, "לא לילי את חלשה זה הסיבה שאני לא יכול" אמר מרלין, "אני חזקה יותר ממנו" אמרתי, הוא היתקרב אלי, לשניה ראיתי תמונה אני שוכבת על הרצפה במסדרון לא זזה, אבא רץ אלי בוכה, ואמא איתו, "לא" אמרתי, "מרלין" לחשתי, "שלא ינשק אותך" אמר מרלין, "דן שם את ידיו על פניי, לא ידעתי מה לעשות, הדבר היחיד שעלה בראשי בשביל שהוא לא ינשק אותי זה שאני ינשק אותו, "על החיים ועל המוות" לחשתי והיתקרבתי לנשק אותו, הלב שלי דפק במהירות, "להתראות לילי" שמעתי בראשי, "זה הסוף?" שאלתי בראשי, "לא יודע" אמר מרלין, הדופק שלי ירד הרגשתי את זה, דן התנתק ממני, "היה נעים להכיר אותך לילי" אמר ודחף אותי לאחור, הכל החשיך ונעלם, ראיתי את דמבלדור התחלתי לבכות, "אני מתה" בכיתי, "את לא" אמר דמבלדור, "אני לא?" שאלתי, "לא" אמר דמבלדור ונקש באצבעותיו, חזרתי, שכבתי על הרצפה, אמא ואבא מעלי בוכים, עוד ועוד אנשים הגיעו שמעתי המון בכי, בשניה אחת פתחתי עניים והתחלתי לנשום, כולם הישתתקו, "תודה דמבלדור" אמרתי, הסתכלתי לעבד מי שמעליי, המון פרופסורים ותלמידים, דן חייך חיוך מנצח בצד ברגע שראה את עיני הוא הוריד אותו, סדריק כל המשפחה מצד אמא, רוחות ועוד המון, כולם היו שקטים כאילו מחכים שאגיד משהו, הסתכלתי לעיני אבא, נסו לדמיין את זה את הארי פוטר מעליכם בוכה, תאמינו לי זה עצוב נורא, "אני לא רוצה שתהיה עצוב אבא" לחשתי, אבא ניסע להעלות חיוך, "אני לא עצוב לילי" אמר, "אני שמח שאת פה" הוסיף אבא, שמעתי הרבה צהלות, "תרים אותי" אמרתי לאבא, הוא הרים אותי על הידיים, הרגשתי כמו סמרטוט, "אבא דן נישק אותי" אמרתי לאבא, אבא נעצר באותה שניה, הוא הסתובב וחיפש בעניו את דן, הוא שלח לו מבט שינאה, "אני לא היכוונתי שהיא תחיה" אמר דן, אבא האדים, יכולתי לדמיין שיוצא לו עשן מהאוזניים, ידו של אמא נחה על כתפו את אבא, אבא מיד שם את ידו על שלה, "הארי" אמרה אמא, אבא לא הוציא מילה מפיו, "בוא נלך" אמרה אמא, אבא הקשיב לה והיסתובב ללכת, "תורידו את השרביטים!" שמעתי את דן מאחורי, אבא הסתובב, כמעט כל הילדים כיוונו שרביטים לדן ודחפו אותו לפינה, הוא הוציא שרביט אבל הרגיש חסר תואלת, "ברגע שתגיד אבא" אמר ג'יימס, ראיתי את פיו של אבא הוא איית (מהמילה איות) 'עכשיו' אבל במקום זה אמר, "תורידו שרביטים", כולם הסתכלו עליו מופתעים, "מר פוטר טוב עשית" אמרה מקגונגל, אבא לא ענה, הוא הסתובב והלך, "ג'יימס ואלבוס" אמר אבא, הם הורידו שרביטים אבל הסתכלו עליו בשינאה, "אנחנו עוד נראה לך מה זה" אמר ג'יימס, והוא ואל הלכו אחרי אבא ואמא כשאבא מחזיק אותי, "אבא-" אמר ג'יימס ואבא קטע אותו, "אתם לא תגיעו בו" אמר אבא, "אני לא מסכים" אמר ג'יימס, "אתה תעשה מה שאני אומר" אמר אבא, "אבל-" התחיל אל, "אל תיתווכחו, אמר אבא והם נאנחו, הסתכלתי אחורה ראיתי שהם מחליפים מבט של ^אנחנו נראה לו מה זה^ רציתי שהם יחזירו לו אז לא אמרתי כלום, הגענו למרפאה, אבא הניח אותי על המיטה והתיישב עליה חושב, אמא התיישבה לידו ושמה עליו יד לניחום, גברת פומבי נכנסה להסתכל עליי, היא נעשה כועסת נורא, "שמישהו יקרא לאחרי על כל הפציעות האלו!" אמרה בכעס, ג'יימס ואל יצאו לקרוא לדן, "קח אמרה לאבא והביאה לו כוס, "אני לא חולה הפעם זאת רק-" אמר אבל נחנק באמצע, גברת פומפרי הסתכלה עליי, היא היתקרב והשיטה אצבע לגעת בשפתיים שלי, זה שרף, "רעל בנשיקה" אמרה פומפרי, אבא הסתכל עליה, והיא עליו, "מישהו מאוהב בה?" היא שאלה ואבא הנהן, "אני מבינה" אמרה ונתנה לי כוס, שתיתי הרגשתי הרבה יותר טוב, "חכי עוד שעה ותוכלי ללכת" אמרה פומפרי, דמעות ירדו מהעיניים של אבא, "נימאס לי!" אמרתי וקמתי, "מה קרה לילי?" אמרה אמא, "אני אראה לו מה זה!" אמרתי בכעס, "לילי זה בסדר אנחנו לא מצפים שתיתמודדי מולו" אמרה אמא ברכות, הרגשתי שהיא צודקת, הסתכלתי על אבא, והחזרתי מבט לאמא, היא מבינה למה אני רוצה להחזיר לו, היא הנהנה, היא היתקרבה לאבא ולחשב לו משהו באוזן, אבל נענע את ראשו, אמא לחשה לו עוד משהו, הוא הרים עליה מבט, ואז הנהן, אמא הביאה לי מבט והינהנה, "מרלין תודיע לג'יימס ואל" אמרתי, "טוב" שמעתי בראשי, בדיוק אחרי כמה שניות נכנסו דן ג'יימס ואלבוס, הם דחפו אותו פנימה וכיוונו עליו שרביט, הוצאתי את שלי וכיוונתי גם אני, "אתה תשלם על זה" אמרתי, דן ניראה לחוץ יותר מג'יימס ואל מאשר ממני, "בואו ניראה איזה לחש?" אמרתי בארסיות, "אני יודעת! מה עם קרושיו?" דן ממש נלחץ, הסתכלתי לעבר אבא, הוא עמד מאחורי עם שרביט בידו מוכן.

♤♡◇♧♤♡◇♧♤♡◇♧♤♡◇♧♤♡◇
הפרקים הבאים הולכים להיות לא הגיוניים בעליל (הארי הולך לקחת החלטות ממש מטומטמות...) כשכתבתי את זה הרגשתי שינאה לדמות שאני יצרתי (דן) והרגשתי שזה הגיוני שהארי מתנהג ככה אבל אחרי שקראתי את זה עכשיו אני מרגישה שזה לא הארי יותר בפרק הזה... אבל תזרמו אני מבטיחה שבהמשך הארי הוא שוב ההררי שאנחנו מכירים... אל תשנאו אותי בגלל הפרק הזה והפרק הבא פליזוש!❤