לילי לונה פוטר (פאנפיק)

פרק 27-החדשות הרעות

פרק 27-החדשות הרעות
-חלום-
התעוררתי בקינג קרוס הלבנה ומולי עמד אלבוס דמבלדור, כמו הרבה חלומות שהיו לי בשנתיים האחרונים... רק שהפעם שמחתי להיות שם! "שלום לילי" אמר דמבלדור, "היי דמבלדור" אמרתי בחיוך והוא החזיר לי חיוך גם הוא, "אני רואה שהכל הסתדר.... ניצחת את דלפיין" אמר, "כן... נכון" אמרתי, "רק באתי להגיד לך כל הכבוד" אמר, "תודה דמבלדור" אמרתי , "ניפגש בעתיד" אמר וניפף לי.
-מציאות-
היתעוררתי מזיעה, אבא, אמא והילי היו לידי אבל הפעם היו רגועים, "מה ראית?" אבר אבא ברוגע, "דמבלדור אמר לי כל הכבוד" אמרתי בחיוך, אבא חייך, "טוב כבר לא צריך אותי פה" אמר, "חסר לך שאתה מתפטר!" אמרתי לו ברוגז קל אבל עדיין בחיוך, "למה אני לא רואה שצריך אותי פה" אמר והיסתובב ללכת, ידעתי מה הוא עושה ראיתי את החיוך שלו על הצד, קפצתי לו מהמיטה ישר לכתפיים, "דיו!" אמרתי והוא צהל והתחיל לרוץ, שמעתי את אמא מאחורי צוחקת, "לאיפה?" שאל אבא, חשבתי כמה שניות "מגרש הקווידיץ'!" אמרתי והוא התחיל לרוץ למגרש, הגענו למגרש, כל הקבוצה שיחקה, ברגע שהם ראו אותי הם שמחו ואמרו לי להצטרף, לא היססתי לשניה! עליתי על המטאטא והתחלתי לרדוף אחרי הסניץ', תפסתי אותו ושיחררתי אותו ושוב ושוב ושוב רק כדי שהמשחק לא יפסיק, "לילי די לשחרר אותו! היתעייפנו!" אמר ג'יימס, "אוקיי" אמרתי ותפסתי אותו שוב, ירדנו מהמטאטאים, "כל הכבוד לקטנה שלי" אמר אבא והרים אותי שוב, "לא! תוריד יש לי משהו לעשות!" אמרתי לו והוא הוריד אותי במבט נעליב, "אחר כך נירכב על פגעסוסים" אמרתי ורצתי לכיוון האגם, ידעתי שהוא שם פשוט היה לי הרגשה כזאת, "סדריק!" צעקתי, "לילי!" הוא קרא לי ורצתי עליו, הוא חיכה לי עם ידיים פתוחות קפצתי עליו והיתנשקנו, אחרי שהיתנתקנו הוא אמר, "התגעגעתי עלייך", "גם אני עלייך" אמרתי לו, התחברנו ונישענו על העץ בישיבה לכיוון האגם, זה רומנטי, כלום לא יהרוס את הרגע... "היי לילי" שמעתי מאחורי, התעצבנתי, איך הוא מעיז להפריע?!
"רק באתי להגיד ש-" אמר אבל עצר, פחד היה בעיניו והוא התחיל ללכת אחורה באיטיות, לא באמת הבנתי למה רק הסתכלתי לכיוונו, הסתכלתי על סדריק הוא ניראה מפוחד גם הוא, "מה קרה?" שאלתי אותו אבל זה לא היה הקול שלי... זה היה קול נמוך ומפחיד, הסתכלתי שוב אל דן יותר נכון איפה שדן היה ליפני שהתחיל לברוח, ידי הושטה קדימה אבל לא אני זאת שעשתה את זה, החולצה של דן התחילה להעלות אש, הוא צרח, הסתכלתי לסדריק, ראיתי מאחוריו את אבא, "אבא" אמרתי והפעם שוב בקול שלי, הכל החשיך והיתעלפתי.
התעוררתי במרפאה, הסתכלתי לימין, אבא עמד שם, הוא ניראה מאוד לחוץ והוא דיבר עם מקגונגל, אמא עמדה מאחוריו גם היא ניראה לחוצה, "אבא..." לחשתי, אמא ניבהלה מאוד, אבא פחות, "מה קרה ג'יני" אמר לאמא, והיא לחשה לו משהו באוזן ועיניו ניפערו, "לילי את מבינה מה אני אומר עכשיו?" שאל והיתקרב אליי, "כן" עניתי, "ג'יני אני חושב שאת צודקת אבל זה לא משהו רע... זה כנראה גנטי" אמר אבא וניתיישב על מיטתי, אמא ניענעה את ראשה כאילו אומרת שזה לא אפשרי, מקגונגל התקרבה עליה ושמה את ידה על כתפה של אמא, "זה לא אפשרי... זה לא אפשרי" גימגמה אמא, "זה לא יכול להיות" הוסיפה, "זה חייב להגיד משהו" אמר אבא והסיט מבט לאמא, קמתי במהירות מהמיטה, "לא הבנתי כלום על מה לזעזע אתם מדברים?" אמרתי לא מבינה, אבא פתח את פיו כאילו להסביר אבל סגר חזרה, אחרי כמה דקות של שתיקה הוא החליט לדבר, "אנחנו לא יודעים להסביר את זה לילי" אמר אבא והסתכל עלי בפרצוף תמים, "לנה חשבת שאני לא אבין?" אמרתי בתקיפות, "כי זה היה לחששנית" אמרה הרמיוני שניכנסה, "קראת לנו הארי?" אמר רון שנכנס מיד אחריו, "כן אבל אי אפשר להשאיר את לילי לבד" אמר ושלח מבט לאמא, "אני אשאר" אמר פרופסור לונגבוטום שלא ראיתי שהוא בחדר בכלל, "טוב" אמר אבא ונתן לי נשיקה ויצא, אחריו אמא באה ונתנה לי חיבוק ונשיקה ויצאה גם היא, נשארתי יושבת על המיטה שפרופסור לונגבוטוס יושב מולי, "אז מה לילי לחששנית?" שאל, לא הגבתי נשכבתי במיטה ונירדמתי, יותר מאוחר שוחררתי מהמירפאה, הסתובבתי בארמון בלי לדעת לאין אני הולכת לחשבתי על מה שאמרו לי, "לילי?" שמעתי מאחורי, "מה?" אמרתי ברוגע למרות שידעתי בדיוק מי זה, "אני רוצה לנשק אותך" אמר, "טוב" עניתי בלי ששמתי לב, "באמת?" אמר והיתקרב אלי, פני היו נפולים, הוא הרים את ראשי ונישק אותי, "שתק!" שמעתי מאחורי ושותקתי, נפלתי לריצפה, את האמת לא היה לי אכפת, הרגשתי מרוחקת, לקחו אותי לאחת הכיתות, נעלו את הכיתה ושיחררו אותי, הייתי בפינת החדר כששיחררו אותי, הוא היתקופף לעברי, "את תהיי מאוהבת בי" אמר לי דן, "טוב" אמרתי והוא הופתעה, "השרביט שלך אצל רוי" אמר לי והפנאי מבטי, רוי הפנה את שרביט כאילו לכיוונו אבל קלטתי שזה על דן כנראה הוא לא שם לב, "שתק" גימגמתי והשרביט הגיב, דן שותק, רוי לא הבין פרצוף אידיוטי נגלה על פניו...