נקודת מבת נוי:
התעוררתי לקול צעקה , התיישבתי במיטה , עדיין מעורפלת , ופתאום התריסים נפתחו ואור שמש סנוור את עיניי.
"מה את עוד עושה במיטה נויוש?" אימי ספק שאלה ספק צעקה. "אני קמה , אני קמה" עניתי וקמתי מהמיטה.
"השעה 7:20 , את מאחרת , שוב" היא אמרה "את זוכרת את ההסכם שלנו נכון?" "כן אימא" עניתי "יופי כי בקצב הזה היום הוא נכנס לפעולה , ואני יודעת שזה לא מה שאת רוצה" אימי אמרה בקול עצוב ומאוכזב.
"מה זאת אומרת היום?" שאלתי בחשש
"את זוכרת מה המנהלת אמרה לך אתמול בשיחה שלנו? היא אמרה לך שאם תאחרי שוב אז היא מעיפה אותך לאלתר מהתיכון , ולפי איך שזה נראה , את הולכת לאחר" "אוי שיט לעזאזל , אימוש , את יכולה להקפיץ אותי? בבקשה?" שאלתי בקול אומלל והבטתי בעיניה.
היא הסתכלה בעיניי ונאנחה "בסדר אבל יש לך 20 דקות להיות מוכנה" "יש תודה אימוש את האימא הכי טובה בעולם" אמרתי וחיבקתי אותה "יאללה תתחילי להתארגן לפני שאני אתחרט על זה" היא אמרה בחיוך ויצאה מהחדר.
אבא שלי נפטר כשהייתי בת שנה מסרטן , ומאז חייתי אך ורק עם אימי. היא כל הזמן אומרת שירשתי ממנו את עיניו הכחולות ולכן היא אף פעם לא יכולה לסרב לי.
אימא שלי היא אישה חכמה והיא עובדת בתור עורכת דין ולכן לא ממש חסר לנו כסף ואנחנו מצליחים להסתדר. אימא שלי עובדת בתל-אביב במשרד משלה ורוצה לעבור לגור שם , הבעיה היא שאני לא רוצה לעזוב את החיים שלי כאן , אז אימא שלי גילתה הבנה והחלטנו לעשות הסכם.
ההסכם שלנו אומר שאנחנו נישאר לגור בירושלים כל עוד לא יעיפו אותי מהתיכון , אבל אם מעיפים אותי , אז אנחנו עוברים לגור בתל-אביב ואני אצטרך להירשם לתיכון שם ולעזוב את כל החברות שלי , חוץ ממאיה שתמיד תישאר איתי בגלל שהיא כבר לומדת שם בתל-אביב ואני פשוט אעבור ללמוד אצלה בתיכון.
מאיה היא היתרון היחיד שיש לי בצד הזה של ההסכם כי זה אומר שאני אוכל לראות אותה כל יום ולא רק פעם בשבוע כשהיא באה אלינו לבקר.
התארגנתי במהירות , צחצחתי שיניים התלבשתי לקחתי את האייפון (כי מי יכול בלי אייפון) מהמטען ויצאתי מהחדר.
הסתכלתי על השעה 07:39 , צעקתי "אימא אני מוכנה" "תצאי לאוטו אני כבר בחוץ" שמעתי קול צועק , לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהבית ונכנסתי לאוטו. הסתכלתי על השעה באייפון 07:44 "שיט אני מאחרת" אמרתי.
התיכון שלי מתחיל בשמונה , והוא בצד השני של העיר. "אל תדאגי , עוד יש לך סיכוי" אימי אמרה בקול רגוע.
נסענו לתיכון , הגענו והסתכלתי על השעה באייפון 08:00 "יאללה רוצי" אימי אמרה. נישקתי אותה בלחי ויצאתי מהאוטו , רצתי לכיתה שלי , מתפללת שהמנהלת לא שם , הגעתי לכיתה , עמדתי לפתוח את הדלת , ופתאום שמעתי קול מאחוריי אומר: "נוי בן-דוד , למשרד שלי עכשיו". הסתובבתי וראיתי את המנהלת עומדת עם מבט מאוכזב ומסתכלת עליי. הסתכלתי בשעון באייפון שלי 08:03 והבנתי מה הולך לקרות.
הלכתי אחרי המנהלת למשרד שלה , נכנסנו והיא סגרה את הדלת.
"אני מאוכזבת ממך" היא אמרה "חשבתי שהבנת שאסור לך לאחר , תאמיני לי שאני לא רוצה לעשות לך את זה , אבל את לא השארת לי שום ברירה , אולי מקום אחר יידע להתמודד אתך יותר טוב" "בבקשה אל תעיפי אותי , אני מתחננת , אני באמת ניסיתי לקום ואיחרתי רק בשלוש דקות" התחננתי אליה.
"אני מצטערת אבל את באמת יכולה להגיד לי שניסית? את באמת חושבת שאני לא יודעת מה את ועוד בערך חצי מהתיכון פה עושים כל לילה? תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי את האמת , הלכת לישון אתמול בזמן?"
הסתכלתי לה בעיניים. כל מה שרציתי להגיד לה זה כן , הלכתי לישון בזמן אבל זאת לא הייתה האמת , ואני הרבה דברים , אבל לא שקרנית. "לא , לא הלכתי לישון בזמן" אמרתי מבוישת והסתכלתי לרצפה.
"אני באמת מצטערת שאני צריכה לעשות את זה אבל את לא יכולה להישאר איתנו יותר , קחי את חפצייך מהלוקר שלך , את לא תלמידה פה יותר"
כנראה שנוי עוברת לתל-אביב , מעניין מה יקרה עכשיו...
YOU ARE READING
היחידה שנכנסה לליבי
Romanceקוראים לה נוי בן-דוד , בת 17 מירושלים , נערה חייכנית ופופולרית שרק רוצה לכייף כל היום. כל היום שלה היא מוקפת בחברותיה ובלילה היא יוצאת למסיבות להשתגע. יש לה תמיד את החברה הכי טובה שלה מאיה שתעזור לה בכל דבר , במיוחד בלימודים (כי למי יש זמן ללמוד כשא...