היחידה שנכנסה לליבי

פרק 7 - לזה לא ציפיתי

בסוף יום הלימודים...

נקודת מבט נוי:

אבא זה דבר שקשה לגדול בלעדיו.

זה הורה אחד פחות , אחד פחות שדואג לך , פחות אדם אחד שחשוב לך.

לא משנה כמה תנסה , לא תוכל למלא את החלל הריק הזה.

בהתחלה חשבתי אחרת , אבל לא משנה כמה ניסיתי למלא את החלל בחברים , מאיה , משפחה , עדיין הרגשתי שמשהו חסר.

אבא שלי קבור בירושלים , בהר המנוחות , ואני הולכת לקחת אוטובוס לשם.

הגיע הזמן ללכת ולבקר אותו , כמו בכל שנה.

לדבר אתו , לספר לו כל מה שעבר עליי השנה , לבכות עליו , ולבסוף לעזוב , בידיעה שהחלל עדיין ריק.

יצאתי מהתיכון שעה לפני סיום הלימודים , לא יכולתי להישאר יותר.

מאיה , כמו כל שנה , רצתה לבוא איתי , וכמו כל שנה , אמרתי לה לא.

זה הזמן שלי אתו לבד , ומי שלא חווה אובדן כזה לא יבין את זה ולכן למרות שאני אוהבת את מאיה , אני לא רוצה אותה שם.

התחלתי ללכת לתחנת האוטובוס ופתאום שמעתי מישהו קורא לי.

"נוי , לאן את הולכת?" שמעתי. הסתובבתי וראיתי את שחר רץ אליי.

"הביתה" שיקרתי "אני לא מרגישה כל כך טוב".

"זה בכיוון השני" הוא אמר , תופס אותי בשקר. "אהה" אמרתי והסתכלתי למטה.

"אני יכול לדבר אתך? אני יודע שאת בטח לא תרצי לדעת כרגע , אבל זה גם קשור לשם המשפחה שלי" הוא אמר.

"איך בדיוק?" שאלתי בחשדנות. "בואי נגיד שאת הולכת לגלות דברים שרק ארז והמשפחה שלי יודעת עליי".

נאנחתי בעייפות. "טוב אני אגיד לך את האמת , התכוונתי עכשיו לנסוע לירושלים , אתה יכול לספר לי מחר?" אמרתי. "זה בסדר , גם לי יש כמה דברים לעשות שם , בואי אני אסיע אותך" הוא ענה והצביע על המכונית שלו.

"אני באמת מעדיפה להיות לבד כרגע" הסתובבתי והתכוונתי להמשיך ללכת לתחנה , כשפתאום הוא הניח את ידו על כתפי ולחש לי באוזן "את לא היחידה שחוותה אובדן".

הסתובבתי אליו , אבל הוא כבר התחיל ללכת לכיוון האוטו שלו.

"לעזאזל" נשפתי בתסכול. הוא יכול להיות ממש מסתורי לפעמים , כל כך מסתורי שבא לי לעשות הכול כדי לגלות את האמת.

הלכתי לכיוון מכוניתו והוא הסתובב וראה אותי. הוא פתח לי את הדלת ואז הלך לצד השני ונכנס בעצמו.

"אז לאן בדיוק את צריכה?" הוא שאל. "להר המנוחות" עניתי. הוא חייך חיוך קטן. "משהו מצחיק?" שאלתי בכעס. "כלום" הוא ענה.