בפרק הקודם:
"שחר אני... אני זוכרת" לחשתי והתחלתי לבכות.
"מה את זוכרת?" הוא שאל.
"אותנו" לחשתי.
לא עברה שנייה ושפתיו התנגשו בשפתיי בנשיקה מלאת תשוקה וגעגוע. כעבור כמה דקות הוא התנתק ממני וראיתי את פניו מלאות דמעות.
"לא הייתי מסוגל לחיות בלעדייך" הוא לחש לי וכרך את זרועותיו סביבי.
נקודת מבט שחר:
היא זוכרת!
אני לא מאמין!
אימצתי אותה לחזי והמשכתי לבכות משמחה בעודי מנשק את קדקוד ראשה שוב ושוב.
נשארנו ככה שעה ארוכה , עד שלבסוף היא הרימה את ראשה אליי ונשקה לשפתיי.
"אני אוהבת אותך שחר" היא לחשה.
"אוי נוי , את לא יכולה להבין בכלל את כמות האהבה שלי אלייך" עניתי ונשקתי למצחה.
"את רוצה שאני אקרא לכולם?" שאלתי.
"בוא נישאר ככה עוד קצת" היא לחשה חזרה ונשענה על חזי.
וככה נשארנו עד שהיא נרדמה. השכבתי אותה חזרה על המיטה בעדינות ויצאתי לכולם.
"מה לקח כל כך הרבה זמן?" ארז שאל בגיחוך.
"היא זוכרת" עניתי בחיוך.
"שקרן!" הוא אמר באי אמון.
"באמת ארז?" עניתי בחיוך.
"רק שנייה , היא באמת זוכרת?" מאיה שאלה בפרצוף מופתע.
"כמו שאני זוכר את הנשיקה שלנו עכשיו" מלמלתי ועיניה אורו משמחה.
"מה היא זוכרת? היא זוכרת הכול?" נורית שאלה.
"אני לא יודע אם הכול. התחבקנו , ואז אמרתי לה שהיא היחידה בשבילי והיא קיבלה הלם ונזכרה בי. היא התחילה לבכות ואמרה לי שהיא זוכרת , וכששאלתי מה היא אמרה שאותנו" הסברתי לה.
"היא ערה?" מאיה שאלה.
"לא , היא נרדמה בחזרה , היא באמת הייתה עייפה" עניתי.
"אני מקווה שהיא באמת זוכרת הכול" דרור אמר.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי בבלבול.
"אני מקווה שהיא זוכרת שאני והיא השלמנו , אני מקווה שהיא לא תתעורר ותחזור לשנוא אותי" הוא הסביר והשפיל את ראשו.
"אל תדאג , אני בטוח שהיא תזכור" ארז אמר לו וטפח על גבו בעידוד.
"אימא , אבא , נורית , יש משהו שאני רוצה לבקש. אם לא אכפת לך נורית , ואתם בסדר עם זה אימא ואבא , אני רוצה לקחת אותה אלינו" אמרתי בתקווה שהם יסכימו. אני לא רוצה ללכת לישון בלעדיה , אני רוצה להתעורר איתה , אני רוצה לנשק אותה ואני ממש רוצה שהם יסכימו.
YOU ARE READING
היחידה שנכנסה לליבי
Romantizmקוראים לה נוי בן-דוד , בת 17 מירושלים , נערה חייכנית ופופולרית שרק רוצה לכייף כל היום. כל היום שלה היא מוקפת בחברותיה ובלילה היא יוצאת למסיבות להשתגע. יש לה תמיד את החברה הכי טובה שלה מאיה שתעזור לה בכל דבר , במיוחד בלימודים (כי למי יש זמן ללמוד כשא...
