הימים עברו כהרף עין. כל יום הפך לשגרה דומה שאותה הפילו עליי אנה וקיילי - לקום בבוקר, לאכול ארוחת בוקר בריאה ולצאת לטיול בשביל התינוק. בשעות הצהריים מנוחה ונמנום, המלווים בקריאת ספר ולקראת הערב טיול נוסף ושינה. אנה וקיילי רכשו ספרים מטופשים על יוגה ואיזון במהלך ההריון, ספרים שבשמחה הייתי שורפת, וכעת הן הרגישו כמו מדריכות לחיים והדריכו אותי שלב שלב במשטר שלהן.
האמת שהמנוחה הזאת ממש עזרה לי. רק כשהשגתי את השקט שלי הבנתי כמה לחוצה וסובלת הייתי. הייתי זקוקה לשקט משלי. החודש השביעי כמעט ולא הורגש לי - אנה, ג'ואי, אליס, קיילי, הארבי ותומאס נתנו לי את ההרגשה הכי טובה בעולם. כמובן שהחלומות המתמשכים על איידן היכו בי בכל רגע ורגע.
עכשיו כבר הגעתי לחודש התשיעי. הרגשתי את הלידה מתקרבת, הבעיטות יותר תכופות, הרצון שלה לצאת לעולם מורגש. הבטתי בתקרה הצבועה שבחדרי וחשבתי על מה שעברתי. כל ההתהפכויות בחיים האלה, ובכל זאת הצלחתי. לראשונה בחיי הייתי גאה בעצמי על השינוי שהשגתי. חייכתי לעצמי בעיניים עצומות וקמתי מהמיטה. התלבשתי בבגדים חמים ויצאתי אל האוויר הקר. נשמתי את הרוח אל תוכי וחייכתי חיוך רגוע בעיניים עצומות, החשק לטייל גבר עליי. פניתי ברחובות העיירה היישר אל הגבעה שעליה תמיד ישבתי. עליתי על הגבעה המפורסמת שלי והתיישבתי בקצה שלה.
סובבתי את ראשי ולא יכולתי שלא לשים לב למעבר הסודי אל המעיין בעיירה. גם אם הייתי מנסה, בחיים לא הייתי מצליחה לשכוח את אותו היום... איידן הוביל אותי אל המעיין והראה לי מקום שבכל שנות המגורים שלי בעיירה לא ראיתי אפילו פעם אחת. אני זוכרת איך ליבי דפק בחוזקה באותו רגע. אפילו אז רציתי אותו, רציתי את הלב שלו - את כל כולו.
לקראת תחילת השקיעה התחלתי לחזור לביתי. בדרך התיישבתי על ספסל וצפיתי בזוג שעמד לידי ופטפט. לא רציתי להקשיב, נשבעת שלא רציתי. אך מהרגע ששמעתי את השם 'איידן', הראש שלי מזמן הפסיק לחשוב. הקשבתי לכל מילה בשיחה שלהם. הנער לגם מהשתייה שלו והחל לדבר "איידן? זה שניהל את העיירה שלנו? הבנתי שעכשיו השותף שלו עוסק בזה"
"נו?" נשמעה תשובה אדישה מהבת.
הנער סיפר בהתלהבות "למעשה הדוד שלו חי, זה שהיה צריך לנהל במקומו. אתמול דיברו על זה שתפסו אותו ואת חברה שלו, זאת הבלונדה, שהייתה גם עם מר ג׳ונסון"
אחזתי חזק בספסל העץ ונאבקתי בכוחותיי האחרונים שלא להקיא. "איפה זה קרה?" הבת החלה להתעניין.
"צרפת" ענה הנער והמשיך "מר ג׳ונסון גם היה שם. הבנתי ששני העלובים ניסו לסדר אותו כדי לתפוס את המקום שלו. הוא חשף אותם ועכשיו הם מאחורי סורגים"
הנערה הראתה קצת יותר עניין כעת "איך הוא חשף אותם?"
הנער הניד בראשו "אולי שיתף פעולה עם המשטרה"
רציתי לשאול את הילד מאיפה המידע הזה נודע לו, אך הנערה הסקרנית שעמדה לידו הקדימה אותי, והודיתי על כך. הנער חייך חיוך גאוותני "אבא שלי הוא אחד הספונסרים לשטחי הבנייה שיזם איידן. סיפרו להם את הסיפור. ואפילו איידן עצמו דיבר איתו ואמר שהוא חוזר"
הוא חוזר?
הוא חוזר.
באותו רגע הפסקתי לנשום. הרגשתי כאב חד ורטיבות ברגליי. ירדו לי המים. ברגעים הבאים אני לא זכרתי הרבה, ראיתי שהגיעו לעזור לי וליוו אותי לבית החולים שלמזלי היה קרוב למקום, אך לזכור בדיוק לא הצלחתי. הפחד שיתק אותי. הפחד מזה שאיידן מגיע, הפחד מזה שאני הולכת להיות אמא והפחד מזה שאני עומדת ללדת את התינוקת של איידן והוא אפילו לא יודע על זה. הכול קרה כל כך מהר. אחרי שהכניסו אותי לבית החולים במהרה הגעתי למצב שבו אני נמצאת בחדר ומסביבי המון רופאים שצועקים לי לדחוף. הכאב היה בלתי נסבל ורק רציתי לסיים עם זה. באמצע הנשימות שלי הרגשתי יד מתעטפת סביב ידי ומיד הבנתי שזאת קיילי. חייכתי חיוך עמוק וכששמעתי אותה לוחשת "תולידי לנו איידן קטן"
"זאת בת!!!!" צעקתי תוך כדי הדחיפה.
היא מלמלה "כאילו שאני לא יודעת"
צחקתי תוך כדי והודיתי לאלוהים שקיילי איתי. אחרי כמה שעות של כאב ודמעות ראיתי את הבת הקטנה שלי מתקרבת אל זרועותיי. היא עצמה את עיניה וכל מה שרציתי לעשות זה לנשק אותן בעדינות. הבטתי בה בחיוך ודמעות זלגו מעיניי.
יש לי בת. אני אמא.
האחיות עזרו לי להתנקות והכניסו אותי למנוחה בחדר אחר ובינתיים קיילי וג'ואי שמרו על התינוקת. אחרי מספר שעות של שינה פקחתי את עיניי וחייכתי חיוך רחב כשקיילי הושיטה לי תינוקת קטנטנה ויפייפיה. הצמדתי אותה לחיקי וליטפתי את פניה העדינות והשבירות. דמעות זלגו בעיניי וכשהרמתי את מבטי אל קיילי וג'ואי, וגם אל אנה, תומאס ואליס שהספיקו להגיע אמרתי להם בקול חלש "תכירו את מירנדה"
כולם הביטו בי בהפתעה ובהתרגשות - מירנדה. השם הזה מתאים בדיוק בשבילה. אני בטוחה שהיא הרוויחה ללכת עם השם הזה, זוהי המתנה שאמא שלי השאירה לה, למרות שהיא לא כאן, השם שלה לנכדה שלה. אחרי איחולים וברכות ארוכים וקצרים כולם עזבו ונתנו לי לנוח עם התינוקת. קיילי היחידה שנשארה והביטה בי בשתיקה.
"מה?" שאלתי בחיוך.
"היא דומה לו" קיילי ענתה בקול חלש.
הנהנתי בעצב פתאומי "היא כל כך דומה לו"
מבטה של קיילי הרצין. שמתי לב לשינוי במצה רוחה ושאלתח אותה אם משהו לא בסדר. היא כחכחה בגרונה והחלה לדבר
"ג'ייס קיבל שיחת טלפון מאיידן. הוא חוזר"
הנהנתי "אני כבר יודעת"
היא הביטה בי בהפתעה "איך?"
"זה לא משנה" עניתי בלחש כדי לא להעיר את מירנדה והבטתי בעיניה "אני חושבת שאני מוכנה לפגוש אותו"
היא הנהנה "ומה תעשי עם מירנדה?"
נאנחתי בקול. סביר להניח שזה יהיה אחד המשפטים הכואבים ביותר שאמרתי אי פעם, ואולי השגויים, אבל זה הפיתרון היחיד שעלה בראשי. נשמתי עמוק והבטתי היישר בעיניה של קיילי
"אסור שאיידן ידע שמירנדה היא הבת שלו"
כשסיימתי את המשפט נתתי לדמעות לזלוג על פניי ותהיתי אם ההחלטה הזאת היא הנכונה או שזאת ההחלטה שתוביל לכאוס מוחלט. אחרי הכול, איידן חוזר לעיירה אחרי כמעט שנה, זה לא יכול להיגמר בטוב.
YOU ARE READING
My Angel Or My Devil
Romanceהסיפור מספר על לוס בת ה-20. היא נערה עצמאית שעובדת כמלצרית בשביל להרוויח כסף לטיפולים של אמה החולה בסרטן. היא נערה עקשנית ומציאותית שלא מאמינה כלל בחיים הטובים. במהלך הסיפור לוס תפגוש דמויות רבות, היא תעבור חוויות רבות, קשיים רבים... רובם יהיו קשור...
