בעולם שלנו.

43:דויד,סדר היום.

דויד גיא יוסף:

לשמחתי,מעולם לא אבדתי אדם קרוב,אירועי הזוועה בחדשות
לרוב רחוקים ממני,סיפורים שאתה שומע צובטים הלב לרגע אבל במדינה ובעולם שלמוד סבל וצער,אתה ממשיך את סדר היום כרגיל,קם לשיגרה וחוזר בלילה אל המיטה.

רציתי להגיד ללילך משפטים כמו אני מבין,אני יודע,אבל אין מקום.אני לא באמת יודע,ואני לא מבין.ומה שהיא מרגישה אני לא באמת יכול להרגיש.

אני מגלה רגישות,אני מסתובב בבית שלה ושומע לא פעם ולא פעמים מהסביבה האם אני בן משפחה.

הגשתי לאמא שלה כוס תה,היא חייכה אלי בנחמדות וממקומה על מזרון האבלים הינהנה לי לתודה.כבר היתה שעת לילה אבל
אמה ישבה ופיפטפה כמעט ללא קול עם אחותה.

עיני עברו על המזרן שהיה לא רחוק משם,לילך לא שכבה או ישבה.הזזתי את עיני למטבח,ואז לחדר השירותים שהיה פתוח.

היא לא שם.

התמודדות,לפעמים אני לא יודע אם אני צריך לתת לה את אוויר או שאני צריך לקפוץ ולהיות לצידה.היא לא בדיוק אומרת, אני רק מנסה לפענח כל פעם,ובכל הזדמנות את דרך ההתנהלות.

חזרתי למטבח,הבטתי על הכיור ובאופן מוזר לקחת את הסקוצ׳
וחומר לניקוי כלים.אני לא יודע מאיפה זה הגיע לי,ואולי רק הרצון לעסיק את הידיים ולעסוק במשהו,אני פותח את הברז והכלים המלולכים מתמלאים במים,חלק מלכלוך צף החוצה

קצת כמו אנשים,לפעמים צריך להציף הכל עד שהלכלוך והרע של הנפש יוצא.

ידי עוסקות בכלים זמן רב,בכל הזמן אני מצפה לשמוע את הקול של לילך,אבל הוא לא עולה ולא נשמע באוזני.זה שוב מטריד אותי ואני פונה אל החדרים,נכנס לכל אחד מהם ובודק היכן היא

״לילך?״אני נכנס לחדר שלה,מביט בה עם חולצת טישרט וטייץ
גובה,אני עוצר ומנסה לבדוק האם זה המקום שלי להיכנס,או שאני שוב צריך לקחת צעד אחורה.

היא לא עונה לי,וגם לא מגיבה,אני מנסה לנשום עמוק ונכנס לחדר.היא מסתובבת לכיוני רק שאני חוצה את החלל הריק.

״רואה את זה?״היא מורידה מעט את הטייץ ומעלה את החולצה אני בהתחלה קצת חושש,לא רוצה לראות את הגוף שלה בכלל,
אבל אז אני נחשף לפס שכנראה נשאר כמזכרת מניתוח.מוזר שלא ראיתי לפני...

״בגיל חמש עשרה עברתי ניתוח אפנדציט״היא ממלמלת ואני בוהה בעיניה ״הוא לא יצא מבית החולים,הוא היה צמוד עלי״

היא מכסה את המזכרת ואני נושם עמוק,מושך אותה לחיבוק כי נגמרו המילים שאפשר להגיד.