בעולם שלנו.

אביחי,פרק אחרון

אביחי:

העינים שלי נפקחות במהירות,זה הפחד ואירועי העבר שדופקים
אצלי בראש.אני מנסה לא לאבד את זה לגמרי לשמור על עצמי מהם,מכל המאורעות שמנצלות את החולשה הנפשית שלי,אני לא רוצה לוותר,ואני לא מוותר יש לי אישה לחיות בשבילה .

הדפיקה בדלת לא מאחרת לבוא,היא יודעת כבר מה קורה לי בלילות.אני בוהה בדלת שנפתחת,רואה אותה עומדת בטייץ שחור ובחולצת של סוף מסלול שהיא גנבה לי.מעלה על פני חיוך קטן רק ממנה אני מצליח לשאוב איזשהו כוח,מולה אני
לא רוצה יותר להיות חלש.

״איך אתה אביחי?״היא מתקדמת לעברי,ידיה עוברת על שיערי
ברוך מלטפת וגורמת לי לרגע קטנטן של בריחה מכל הפחדים והסרטים שעוברים לי בתוך הראש ״אני אהיה בסדר״לחשתי

״אם לא תטפל בזה,או לפחות תדבר על זה,המצב לא ישתנה״

מחייך חיוך קטנטן אליה,אני יודע ורואה את הרצון הטוב שלה.
אבל שום דבר לא יצליח להציל אותי.אני חיי את המצב הזה,אני רגיל אליו וסוחב אותו איתי על הגב כבר שנתיים וקצת

הסטואציה תישאר בראש שלי לעד,אני יודע,ואני נלחם בכל יום
להמשיך ולא ליפול לתוך,ועמוק יותר בבור השחור

״מה מאמי?״

״אורי כלום לא יציל אותי״אני מלמל ״אבל בואי לא נעסוק בזה״
הוספתי,עוד שבוע בדיוק אנחנו מתחתנים,אני לא רוצה שהיא
תכאב את הכאב הארור שלי אני מתמודד איתו וזה מספיק

״מה,גם אני לא אעזור?״היא מתקרבת אלי יותר רוכנת ברגליה פתאום ותופסת את עיני לתוך עיניה,זה כבר לא משחק וקרב חוקי אני יכול להישבר מהמבט שהיא מסתכלת לתוך העיניים

״את הדבר הכי חזק שעוזר לי במציאות,אבל אני לא שם,עוד
לא מסוגל לדבר על הדברים״אני נושם שאני תופס בידיה

״כואב לי שאתה לא סומך עלי,שאתה לא מוצא בי עוגן״
חץ נורה אל ליבי שהמילים יוצאת מהפה שלה ״אני מכבדת
את זה,ואני אחכה לרגע שתסכים ותוכל לדבר איתי על מה שקורה.אני מאמינה שזה יקרה,אני אהיה אשתך,אתה בעלי ונהיה חייבים לשתף בטוב,ברע ובכאב...זה משמעות הקשר״
אני נושם עמוק מקרב את מצחי למצחה,שומע את הנשימות שלנו עולות ויורדות בקצב אחיד ״את העוגן שלי אל תעררי
על זה,בלעדיך מזמן הייתי מאבד את זה״אני לוחש היא מעט מחייכת ומתרחקת ממני מעלה חיוך זדוני שכזה,ואני נושם

״מחר אנחנו לא מתראים עד החתונה,אתה זוכר?״עוד מנהג של דוסים שנפל בחלקי לחלוק,לא מאמין שאני צריך לעבור את זה

״חיים שלי בואי נוותר על התענוג הזה,מי יראה איתי סרטים בערבים ויגמור את כל השוקולד שאני קונה?״אני מלמל