בעולם שלנו.

51:אביחי,לוחם.

אביחי:

זה היה החלום השלישי לאותו הלילה.העיניים של אביחי נפתחו במהירות בדיוק ברגע שחולצתו התמלאה בדם אדום ועיניו של המחבל נקרו את עיניו,מבט מלא שנאה לצד תום לא ברור היה בעיניים האלו,עיניים שלא ידעו בוודאות מה הולך לקרות אחר שהסכין החדה שפדה את גופו של אביחי.

הפעם זה היה סכין,בחלום הקודם זה היה אקדח,לפעמים זה היה אולר ולעיתים ממש רחוקות גם רובה צלפים...

הוא בהה בתקרה והמתין שמשהו יקרה במציאות,הוא לא ידע מה,למה הוא בדיוק ממתין?אבל תחושת היאוש החלה לנקר כי לא משנה כמה הוא ניסה לברוח מאותה הטראומה היא רדפה אחריו,האירוע שעבר הפך להיות מאורע שחוזר ולא נגמר והוא עשה כמעט הכל בכדי להדחיק,בכדי לכבות את האירוע שבראש אף פעם לא באמת נגמר וממשיך להתנגן כמו סרט רע ונורא.

הקים את עצמו,בידים שעזרו לו להתייצב בישיבה על המיטה.

אנחת כאב נפלטה מפיו,בנסיון להזיז את הרגלים,כל פעם זה כאב מחדש,ולא היה ברור לו,איך הגוף שלו בוגד בו באמצע החיים,הוא נאחז בקביים והתייצב בעמידתו על הקרקע,נעצר והחל ללכת אל דלת היחידה שבה התגורר בנפרד ממשפחתו.

הדלת נפתחה כשהגיע אליה,והוא יצא מדירתו,הביט על בית ההורים והמשפחה שדחה מאז שהכדור נכנס אל גופו והרס אותו הוא שנא את העובדה שהוא נטל,שהוא נזקק לסביבה הוא כעס על ההוא שלמעלה,הוא כעס על הגוף,הוא כעס על עצמו,כעס על כל דבר שקיים ולא קיים במציאות ויחד עם זו לא היה נותן את הכדור הזה לאף אחד אחר,למרות הכאב,למרות הקושי,למרות השנאה שרכש בלבו את התמודדות,הכאב,והקושי הוא לא היה נותן או מאחל לאף אחד אחד את המרור והקושי שהוא עובר.

הוא דלג את שתי המדרגות מחוץ לדלת הכניסה אל הדירה שלו ישר אל החצר המשותפת עם בית ההורים והמשפחה,הוא נשען על ספסל העץ שאביו הרכיב בדומה לספסלים במשמורת טבע.

הוא שלף מכיס מכנסו סיגריה שאסף בדרך יצאתי והדליק אותה עם מצית שהייתה מונחת שם,הביט אל הפינה הקבועה והרחוקה שבה היה ישוב עם האחים,היא הייתה ניראת זרה ורחוקה פתאום עברה תקופה ארוכה מאז שהוא ישב אייתם ׳בזולה׳ בחצר הבית.

רעש גרם לו להעביר את מבטו אל שער הבית שנפתח,דויד צעד לתוך חלל הטריטוריה של משפחת ברנר במעט שקוע בפאלפון.

לרגע כנראה הרגיש במבט עליו והרים את עיניים והתקרב אל אביחי שנשען על הספסל ועישן את הסיגריה שלו

״אפשר אחת?״דויד שאל,אביחי הושיט לו את הסיגריה שהייתה בפיו גם כך הוא מיצה אותה די מהר