בעולם שלנו.

48:דויד,פעמיים.

דויד גיא יוסף:

דויד ראה את העתיד שהתקרב אליו,בקרוב הוא התגייס לצבא. למרות סלידתו ממסגרות ברורות וחוקים,את המסגרת של הצבא
הוא ממש רצה,הוא רצה לעבור את השחיקה הזו,רצה שהאיזון
הזה שכולם מדברים עליו יכנס בו לאחר שהצבא יקרע אותו.

אבל עד אז,עד המציאות העתידית שנותרה בסימן שאלה,הוא קרע את עצמו כאחמ״ש של בית קפה מוכר בעיר.בנסיון ורצון לחסוך לפני הגיוס,הוא הגיע לבית קפה בירושלים למרות רצנו להגיע לתל אביב.והתחיל לאט לאט להיכנס לאווירת המקום עד שממלצר הפך לאחמש שמנהל את המלצרים.

היה לו ברור,שהוא יהיה מפקד בצה׳ל,למרות שכטירון הוא ירצה להיכנס בכל אדם שיתן לן משימות או הנחיות אבל הוא היה צהוב עוד לפני שבכלל התחיל,הוא רצה ללכת בדרכו של
אחיו הבכור,האח שלו שלמרות המאורעות עדין חזק בעיניו.

הוא יצא מהבית קפה,הותיר את המשמרת הבאה לאחמשית שהחליפה אותו.הסתכל ימין ושמאל וחצה את הכביש בעודו מוציא את מכשיר הפאלפון מהכיס,וצלצל אל לילך,נתק אחרי שהיא לא ענתה לו.ונכנס אל הרכב התניע ונסע אל הישוב.

למרות רצונו הרב לעזוב את הבית,להתחיל דרך עצמאית,
המציאות והמאורעות הקשו עליו לשחרר לגמרי.המציאות מול אביחי גרמה לו לחשב מסלול מחדש.עדין היה בראש להתגייס לקרבי,אך פחות דחק החוצה את המקום של הבית, הוא חיבק יותר את המציאות בביתו,הוא לא הפך להיות דוס או משהו בסגנון,העריך הרבה יותר דברים במציאות.

אחרי רבע שעה של נסיעה קצרה הוא עצר את הרכב ליד הבית.יצא ממנו ובאופן אוטומטי התקדם אל יחידת הדיור של אביחי,הכניס את המפתח לדלת וסובב,הדלת נפתחה במהירות והוא נכנס אל היחידה בשקט.בוחן את אחיו הישן במיטה למרות שעת הבוקר המאוחרת והלב נחמץ

אביחי לא היה כזה,לא בחור של שינה,גם לא בחור שמורח זמן
אבל הפיגוע הביא לבית אביחי אחר.פחות חברי וחיובי משהו בו היה קשה יותר,בוגר יותר,וכאוב יותר...

״אביחי״קולו נשמע,הוא ניסה להסיט את הוילון בהתחלה ואחר שלא ממש הצליח פנה להזיז את השמיכה מעל אחיו הבכור

״קום,עוד רגע שלוש״הוא מצא את עצמו אומר,חושב על איך הוא מוציא את אביחי ביום שישי מהבית,מראה לו שיש עולם בחוץ

״עזוב״קולו של אביחי נשמע כמו רעמה,אבל הוא התעלם מזה הביט לאביחי בעיניו שנפתחו וזה ארך כמה רגעים של קרב קשה,דויד צעק לו לקום דרך העינים!להתאפס!לא להישבר!

״תפסיק לרחם על עצמך״המילים יצאו מפיו,הוא ניהל מלחמה צדדית שמטרתה היתה ריפוי,וטיפול בנפש של אביחי.אך מלבד הצלחות קטנטנות שלרוב היו מול מסך שראו יחד כדורגל
הוא לא הצליח להביא את אחיו למצב שמח,או לפחות קצת שמח