בעולם שלנו.

44:אורחן,דם.

אורחן:

פתחתי את הדלת של הבית אחרי ניחום אבלים אצל לילך,הכאב בעיניה צרוב בראשי.ניתן לראות שמשהו כואב קרה לילדה הזו
החיוך שלה קצת אחר,וגם האופן בו היא נראת חיצונית קצת שונה.אני באמת מקווה שהיא תמצא את הכוחות לקום,למרות הכאב ולמרות הצער...

אבא שלה היה רוצה שהיא תפרח,ותצליח.

באופן שמתאים למציאות שלנו,ולעולם שלנו שיכול להיות מריר. יצא מהערב הזה,שאביחי ודויד השלימו,כנראה ההבנה שהחיים קצרים,שבשנייה אתה עלול לאבד מישהו שאתה אוהב,
גרם להם ואולי אפילו רק בתת מודע להפשיר את הכעס ולהילחם על הקשר שלהם.זו נקודה שבאמת משמחת אותי,

ובכל הזמן נסיתי לגרום לאביחי לסלוח לו,לשוב.

ידי נשלחת אל קופסאת עוגיות ואני שולפת עוגיה אחת,יש שקט בבית.ואני חושבת עליו,כמובן,הוא המחשבה הראשונה שלי שאני קמה בבוקר והמחשבה שהיתה אני הולכת לישון.ועדין גם ביתר זמני היום הוא מגיח,גורם לי לאבד את המחשבה והראש.

״כוסאעמק״אוריאל נכנס אל הבית,אני מסיטה את מבטי לדלת שנטרקת אחריו ואני לא זוכרת כעס כזה אצלו מהרגע שיפתח
שבר לו לפני כמה שנים את האייפיארבע או משהו כזה

״שפה יפה״אני מלמלת.הוא מניח על השולחן את צרור המפתחות לרכב שלו,אני מנסה לאתר את מבט עיניו אבל הוא בורח מוזג כוס מים וזורק אותה בברוטליות אל משולש האשפה בכיור

״מה קרה?״אני מחליטה לשאול את התאום הכעוס שלי

״סול,נגמר לי האוויר,נגמר לי הראש,נגמר לי המחשבה״הוא אומר אני לא מבינה דבר,ובוהה בו כמה רגעים עד שהוא נרגע קצת עם עצמו ומתיישב מולי,מספר לי את קצת האירועים.

״אתה יודע שאם תגיד לה שאתה אוהב אותה תפטור את הכל״

״אורחן,נו באמת,מה אנחנו בסרט,שלושה מילים יפטרו הכל״

״זה מה שעזר לנו״אני לוחשת,נזכרת בעובדה שעד שלא עמדתי מול אביחי והצגתי את רגשותי הכל היה שונה ואחרת.

״אני לא אוהב את ההתמודדות שלה עם דברים״

אבל אתה אוהב אותה״אמרתי והוא הביט בי ארוכות

״היא מטריפה לי את המוח״אמר,וברגע שנשרנו לשיחה על סול,על אהבה והתמודדויות,כזו שלא היתה לנו מזמן,וזה היה נחמד,אהבתי את אחי התאום,ואהבתי את העובדה שאם אמא
היתה שומעת אותו היא היתה גאה בדרך שהוא מתנהג לבנות.

***

מצאתי את עצמי משתגעת,אוריאל נכנס להתקלח והעובדה שאביחי לא הגיב להודעה ששלחתי לו טמטמה אותי.אני יודעת שלפעמים אין קליטה בבסיס אבל לרוב הוא מודיע שהוא מגיע.