Hate is close to love

פרק 11

**יומיים אחריי**
"היי אח... האחות אמרה שאתה משתחרר היום הבית-" קטעתי את עצמי כשראיתי מי בא לבקר את דילן... "מה אתה עושה פה?" אמרתי בטון עצבני "זה לא עיניינך לא באתי אלייך!" הוא אמר ועבר אותי מתנגש בכתף שלי " אחי אני אביא לך קפה" הוא אמר שנייה לפניי שיצא "אחי? ממתי אתה מדבר עם איידן!? אתה אמרת שאתה שונא אותו לא?" אמרתי מתיישבת ליד המיטה של דילן "טוב מה באת לחפור? דיברנו אסור?" הוא אמר וגילגלתי את עיניי יוצאת בעצבים נתקעת באיידן ואחת מכוסות הקפה שהייתה לא ביד נפלה... "נו מה? תסתכלי לאן את הולכת! טיפשה..." הוא אמר ויכולתי לשמוע אותם צוחקים... דוחים! יצאתי בעצבים מבית החולים נוסעת לבית ספר! לא יאמן שבכלל חשבתי שאיידן הזה השתנה... נסעתי בשניי אוטובוסים מה שלקח דיי הרבה זמן נכנסתי בשער רואה בצד את איידן יושב עם החברים שלו... איך הוא הספיק להגיע? ואם הוא ידע שהוא עומד ללכת ממש אחריי למה הוא פשוט לא הסיע גם אותי? "מה? רוצה גם פופקורן?" הוא דוחה! התקדמתי לכיתה וישבתי בשיעור מנסה כמה שיותר להתרכז בנושא שהמורה מלמד ולא באיידן המטומטם! בסופו של דבר נמאס לי ויצאתי מהכיתה התקדמתי ללוקר "את מבריזה?" הוא טרק את הלוקר שלי ועפתי לאחור "לא... וזה לא עיניינך" אמרתי מנסה לפתוח את הלוקר אבל הוא לא נתן לי "תחזרי לשיעור!" הוא אמר כאילו נותן פקודה לחייל... "תזוז!" אמרתי בעצבים מנסה בכוח לפתוח את הלוקר והוא היה נראה כאילו שהוא לא מתאמץ בכלל "תחזרי לשיעור!" הוא חזר על עצמו וגלגלתי את עיניי "תפסיק להיות מגעיל! תזוז כבר!" הייתי שנייה מלבכות... "מצטער פשוט נגמר לי הנייר מצופה יהלומים בבוקר!" הוא אמר מחייך חיוך מעצבן "תזוז כבר!" אמרתי מחזיקה את הדמעות שהיו לי בעיניים... אני אפילו לא יודעת למה... הסיטואציה הזו ומה שהיה כשנכנסתי לבית ספר וגם בבית חולים זה פשוט פגה בי וצף כשהוא עמד מולי "רוני תחזרי לשיעור!" הוא אמר ובסופו של דבר עזבתי את הלוקר והתקדמתי לכיתה מנגבת את העיניים... כשהשיעור נגמר לא היה לי מצב רוח לצאת מהכיתה אז חיפשתי את הטלפון שלי "דניאל ראית את הטלפון שלי אולי?" שאלתי את דניאל שישב מאחוריי בשיעור הזה והוא הניד בראשו "שחכת את זה בלוקר!" איידן אמר מניח את הטלפון שלי על השולחן... הייתי עצבנית! לקחתי את הטלפון ואת התיק מהתקדמתי לצאת "את לא מבריזה!" הוא אמר חוסם את הדלת "זוז!" אמרתי עצבנית מנסה שוב לעבור אבל זה היה בלתי אפשרי ושוב הוא היה נראה כאילו שהוא לא מתאמץ... "את לא מבריזה! תחזירי את התיק!" הוא אמר ודמעות התחילו לטפס לעיניי... שוב! "תן לי לעבור!" אמרתי בקול שבור והוא נשם עמוק ונשאר לעמוד שם "רוני תחזירי את התיק את לא מבריזה!" הוא חזר על עצמו שוב התחלתי ללכת בעצבים מנסה לעבור אותו אבל הוא תפס את המותניים שלי ודחף אותי בעדינות אחורה "תוריד את הידיים שלך ממני!" אמרתי בעצבים והוא הוריד אותן הוא לקח ממני את התיק וגלגלתי את עיניי מנגבת אותן מהדמעות "תן לי לעבור כבר!" אמרתי והוא גלגל את עיניו מתקדם למקום שלי מניח שם את התיק "יש לך עוד שניי שיעורים! תסיימי ללמוד ותלכי הביתה!" הוא אמר ויצא מהכיתה "היי את בסדר?" דניאל התיישב לידי מניח את ידו על כתפי בהיתחשבות "כן... סתם... הוא אידיוט!" אמרתי והוא חייך אליי "את לא צריכה להתייחס אליו בכלל... פעם הבאה פשוט תצאי בלי התיק או תתני לו את הסטירה שמגיעה לו!" הוא אמר וגיחחתי... באמת מגיעה לו סטירה! "תודה דניאל" אמרתי מחבקת אותו לוקחת את התיק שלי מתקדמת שוב ליציאה מהכיתה יצאתי והתקדמתי לשער רואה פתאום את איידן וחברים שלו "היי! היי רוני!" הוא אמר בעצבים מתקדם לעברי "אני אמרתי לך שאת לא מבריזה נכון?" הוא אמר ופשוט... פשוט נתתי לו את הסטירה שהגיעה לו "מה את חושבת שאת עושה?" הוא תפס את היד שלי בעצבים "איידן תעזוב!" אמרתי והוא לא שחרר "תעזוב!" צעקתי "תעזוב אותי!" התחלתי לבכות שוב... אוף! "תשחרר לי את היד" ראיתי שמתחיל להיווצר שטף דם הוא עזב את היד שלי ורצתי מהבית ספר... אני שונאת אותו כול כך!! הוא דוחא אותי! הלוואי ולא הייתי מכירה אותו בכלל! אח שלי צדק הייתי צריכה להתרחק ממנו... אבל הנה עכשיו האח הזה שלי מסתובב איתו... כאילו שהם שניי אחים שיעשו הכול כדיי שאני אתעצבן! מה אכפת לו בכלל אם אני אהיה בבית ספר שיפסיק לשחק אותה כאילו שהוא דואג לי או משהו כזה... זה לא עובד עליי! כבר לא...!
נכנסתי הביתה זורקת את הנעליים בכניסה עולה בריצה לחדר שלי זורקת את התיק ונשכבתי על המיטה מתחילה לבכות לקחתי את הטלפון שלי רואה אין סוף הודעות מליזה ושיי כניראה ששמעו על הסטירה שנתתי לאיידן... זה הריי דיי ברור שהוא הסתובב בבית ספר עצבני אחר כך... הוא בטח חושב שאני פוחדת ממנו! שאני יעשה כול מה שיגיד לי... חחח ממש ממש לא! אני לא מצטערת לרגע על מה שצעקתי עליו בבית החולים אני אפילו מצטערת על זה שאין לי את האומץ לעשות את זה שוב... לצעוק עליו עד שהוא ישתתק ולא יהיה לו מה לומר שהוא ירגיש מאויים ממני ושיעלב ממני כמו שאני נעלבתי ממנו במשך כול היום הזה! אני חושבת על כול הפעמים שהוא הביך אותי...בכיתה כשכולם ראו וליד החברים האלה שלו... שמעתי דפיקה בדלת וירדתי לפתוח הייתי בטוחה שאלה יהיו שיי וליזה "אפשר להיכנס?" לא ציפיתי לזה....!