Hate is close to love

חלק ב׳- פרק 33

יום הלימודים הסתיים וחזרתי לבית של איידן... דנה ואבי ההורים שלו לא היו בבית וגם הוא (כמובן) ולא היה לי שמץ של מושג איפה הוא ולהגיד שלא מתתי מסקרנות זה שקר... הבנתי שכשרמזתי לו שיוכל לדבר איתי בבית אחריי בית ספר זה לא הזיז לו ועליתי חסרת מצב רוח למעלה מתלבשת מהר והתקדמתי למטה ״אבהלת אותי!״ צעקתי בקול כשאיידן עומד במטבח ״היי...״ הוא מלמל בטון נמוך מסתובב אליי ״איידן! מה זה?!״ אמרתי בהלם כשראיתי שהשפה התחתונה שלו נפתחה בצידה והיא כולה מדממת... ״זה שום דבר...״ הוא אמר מנגב את הדם בידו ״אתה בטוח? זה נראה כואב-״ הוא קטע אותי ״מה עם התוכניות שלך?״ הוא אמר מגלגל את עיניו בחיוך ציני... ״בדיוק התכוונתי לקחת אוטובוס...״ מלמלתי בשקט ״נראה לך? בואי אני אקח אותך!״ הוא אמר קם לעברי ״אין צורך... זה נסיעה ממש קצרה רק עד הקולנוע....״ מלמלתי ״את הולכת לסרט? עם מי?״ הוא אמר קופץ ממקומו ולשנייה יכולתי לראות קנאה בעיניים שלו? לא... זה בטח לא קנאה... ״עם ליזה...״ אמרתי והוא הנהן ושידר הקלה... ״אוקיי... תני לי שנייה להחליף בגדים ואני אקח אות-״ קטעתי אותו ״אין צורך...״ מלמלתי בשקט ״אל תדברי שטויות! אין סיבה שתילכי באוטובו-״ קטעתי אותו שוב ״אין צורך כי אני לא הולכת! אני אבטל את ליזה אני רוצה להישאר איתך...״ אמרתי מובכת והוא הנהן וראיתי חצי חיוך על פניו... עדיין כעסתי... ברור שכעסתי אבל כשהוא עמד מולי ככה כשהשפה שלו מדממת מולי לא יכולתי להיתעלם מזה... ״כאילו... אם זה בסדר מבחינתך...״ אמרתי בשקט ״ברור שזה בסדר...״ הוא אמר והוצאתי את הטלפון שלי מתקשרת לליזה והיא קיבלה את זה בהבנה... עליתי לחדר מחליפה לחולצת טישרט לבנה חלקה שלו ומכנס קצרצר בצבע בורדו... כשנכנסתי לחדר שינה ראיתי אותו עומד ליד החלון בוהה ממנו בפרצוף מודאג... ״אתה בסדר?״ אמרתי מושיטה את ידי אליו לאט והוא אחז בה משלב את אצבעותיו בשלי... ״לא...״ הוא הניח את ידו השנייה על מצחו כאילו ראשו מפוצץ מחשבות ״קרה משהו?״ אמרתי והוא הסתובב אליי ״זה לא צריך להדאיג אותך...״ הוא אמר והנהנתי... לא רציתי לחטט יותר מדיי שלא יתעצבן כמו בבית ספר... אחריי הכול לא רציתי שירגיש שאני ׳מקרקרת׳ אחריו ״אני פשוט צריך אותך איתי...״ הוא אמר מעביר את ידו על הלחי שלי ומלטף את שיערי ״אז זה טוב שנשארתי?״ אמרתי והוא הנהן מושך את פניי אליו מנשק אותי בעדינות... הרגשתי את החתך העמוק שלו ואת טעם הדם על השפתיים שלי ״כדיי שתטפל בזה...״ אמרתי והוא הנהן אבל במקום להתרחק ממני וללכת לעשות עם זה משהו הוא חזר לנשק אותי... הוא הרים אותי כך שרגלי כרוכות סביבו והשכיב אותי בעדינות על המיטה נשכב מעליי כשעם יד אחד הוא החזיק עצמו מעליי ועם השנייה אוחז את המותן שלי וכל זה מבלי לנתק את שפתיו ממני... הטעם של הדם התערבב עם השפתון דובדבן שלי ולבסוף הוא נשכב לידי מקיף אותי בחיבוק עם אחת מידיו כשראשי נח על חזו שהיה ללא חולצה... שמעתי את פעימות הלב שלו מתחזקות... לא ידעתי אם זה בגללי או כי הוא לחוץ אבל לא התעסקתי בזה יותר מדיי... ״איך את תמיד מקבלת אותי?״ לפתע הוא אמר מפתיע אותי ״מה?״ אמרתי בשקט ״את תמיד מקבלת אותי... תמיד סולחת לי... לא משנה מה אני יעשה את תמיד סולחת בסוף... למה?״ הוא אמר והרמתי את ראשי אליו ״כי אני אוהבת אותך...״ אמרתי בשקט והוא חייך מרים את ראשי עוד קצת אליו מנשק אותי שוב ״לא מגיע לי מישהי כמוך...״ הוא אמר לפתע ״מישהי כמוני?״ אמרתי במבט שואל ״את טובה מידיי בכדיי להיות אמיתית... אני עדיין לא קולט שאת באמת שלי...״ הוא אמר וחייכתי ״למה שלא יגיע לך את ההכי טוב? לא שזה באמת אני...״ אמרתי והוא גיחך ״אל תורידי מעצמך בחיים! ולא יודע... אני לא אחד שעשה טוב בחיים שלו... אני לא רואה סיבה למה שכול הטוב הזה יהיה שלי...״ הוא אמר והתרוממתי אליו ״איידן אתה בן אדם מדהים! תפסיק להוריד מעצמך!״ אמרתי והוא העביר את מבטו בכול החדר ״רוני את לא מכירה אותי בכלל...״
״אאוץ׳.״ אמרתי בטון ציני מתרוממת ממנו ״סליחה אבל זו האמת... אין לך מושג מי אני... מה היה בעבר שלי...״ הוא אמר והסתכלתי עליו רואה איך הוא הולך לאיבוד ״אז תספר לי!״ אמרתי כאילו שזה ברור מאליו ״הלוואי וזה היה כזה פשוט!״ הוא צעק בתסכול וזזתי לאחור ״סליחה... רוני סליחה אני פשו-״ קטעתי אותו... ״אל תחמיא לעצמך... גם אתה לא מכיר אותי ממש טוב!״ אמרתי למרות שזה שקר... הוא מכיר אותי יותר טוב מאשר אני את עצמי... ״בואי נבדוק!״ הוא אמר מחייך ובאמת כבר כאב לי הראש משינוי מצבי הרוח שלו! יש פיצול אישיות קשה לבן אדם הזה! איך מכולם דווקא בו אתאהבתי?! תמיד הייתי בטוחה שאתאהב במישהו פשוט... שאהיה חלק מהזוגות הרגילים והמשעממים האלה... אבל אני ואיידן ההפך מרגילים ומשעממים... היה יותר מידיי אקשן לפניי שנהיינו יחד... את הערב העברנו בשיחה דיי מצחיקה הוא סיפר לי איפה גדל... ודברים שהוא זוכר מהבית הישן שלו ומההורים שלו... הגענו גם לדברים העצובים יותר שהוא סיפר לי על ריבים שהיו בבית ועל פעמים שבהם ההורים שלו הכו אותו והשאירו אותו לבכות בחדר סגור... כאב לי לשמוע את זה... לדעת שהוא עבר את הדברים האלה! זה לא הוגן! אני בטוחה שהוא בטח שונא אותם ובצדק... הוא מספר לי במה הוא רוצה לעבוד בעתיד ופי נפער כשאני מגלה שהוא מתחבר לעולם האומנות... הוא מסתבר קורא לפעמים... איידן הקשוח קורא ומצייר מי היה מאמין? הוא מספר לי שהוא בן יחיד להורים הביולוגיים שלו וכשהוא מספר את זה הוא מספר את זה בהקלה כאילו הוא שמח שהוא היחיד שסבל מהם... הוא מספר לי על איך גדל להיות בריון בעתיד וסטוציונר... בקטעים האלה אני עוצרת אותו הרבה פעמים מסרבת לשמוע על בחורות שהיה איתן... לפעמים זה מוזר לי... למה הוא איתי? בתולה חסרת כל נסיון... עם איך שהוא נראה הוא יכול להיות עם כל אחת שהרבה יותר טובה ממני... הוא גם מספר לי על הצלקת שיש לו באיזור הצלעות ואני מעבירה עליה את ידי רואה את סימני הסכין שחתכו את גופו ולא נעלמו אף פעם וגדלו יחד איתו... הוא מספר לי איך היה בורח ממשפחות אומנה לרחוב ועל המפגש שבו אדם גדול דוקר אותו וגורם לצלקת... איך הוא חזר למשפחת האומנה מדמם והם סגרו את הדלת בפניו... איך העביר את הלילה ברחוב עוצר את הדימום בעזרת החולצה שלו... הוא מספר לי על היום שהגיע לדנה ואבי ואני שומעת את הערכה שיש לו אליהם בקול שלו... הוא מדבר על כמה זמן חיכה להיות בן שמונה עשרה כדיי שהרווחה יפסיקו להתערב בחיו ואם זאת חשש מאנשים מהעבר שיבואו ׳לסגור חשבון׳... הוא גם סיפר לי איך חזר הביתה עצבני ביום שנפגשנו בלוקר ואיך כינה אותי little whore במחשבותיו ושלא הצליח להירדם במשך כל הלילה... איך גופו התחמם מבפנים כשקרא לי סוויטהרט בפעם הראשונה וראה שנבהלתי... הוא מספר לי כמה משעשע היה לראות אותי בארוחה משפחתית מנסה להסתיר עם שיערי את ההיקי שהיה בצווארי... ואיך נפגע וכעס כשצעקתי עליו בבית החולים... איך שהביטוי ׳נייר טואלט מצופה יהלומים׳ נתקע לו בראש וכמה שהיה המום כשהבין שאני חושבת שהוא גדל כעשיר מפונק...