Hate is close to love

חלק ב׳- פרק 47

אנשים משתנים? אנשים יכולים להשתנות? אפשר באמת לשנות אופי של בן אדם? אדם יכול לשנות את האופי של עצמו? פעם חשבתי שלא... חשבתי שאדם משנה את ההתנהגות שלו שתתאים להתנהגות שמצופה ממנו מהאדם ממולו... קצת כמו להתאים אופי... כמו למשל באהבה... כשאת מתאהבת במישהו ורוצה למצוא חן בעיניו את מתחילה קצת לדמות לו אולי במשפטים מסוימים שהוא אומר אולי בסוג המוסיקה... באיזה שהוא אופן זה כמו להתאים את האופי שלך אבל את לא משנה את עצמך...
אחריי שפגשתי את איידן חשבתי שזה לא נכון... שאנשים יכולים להשתנות... אני אפילו חשבתי שזה לא הוגן לחשוב שאדם לא יכול להשתנות כי זה חוסם אותו מלהגיע אלייך... אבל אולי חבל שלא חסמתי אותו... אוליי איידן ג׳ונס באמת לא ישתנה... הוא אף פעם לא סיפר לי כלום על עצמו! תמיד הוא אומר שהוא מסובך ושאני שואלת למה הוא מתכוון הוא מתחמק מיד... תמיד היה מסתורי... חשבתי שהוא נפתח בפניי... כניראה שטעיתי... אני מקווה שלא פתחתי את עצמי בפניו יותר מידיי...
כשאני קמה בבוקר לוקח כמה שניות עד שאני מבינה איפה אני... ״בוקר טוב!״ דרק קורא אליי ״בוקר טוב...״ אני עונה ומשפשפת את עיניי ״איך ישנת?״ האמת הספה של דרק לא ממש נוחה אבל הייתה יותר טובה מאשר לישון ברחוב... ״נהדר תודה!״ אני מחייכת ושנינו מתחילים את ההיתארגנות לבית ספר שבמהלכה אני מנסה להרחיק ממחשבותי את התגובה של איידן שיגלה שהעברתי את הלילה אצל דרק... לא שזה עיניינו! ״מה תעשי הלילה?״ הוא שואל כשאנחנו נכנסים לרכב ״אאלץ לחזור לבית שלי...״ אני אומרת בשקט ״לאמא שלך?״ הוא שואל בהלם ואני מהנהנת ״בהצלחה... אני פה אם תצטרכי משהו... ואני יודע שהספה לא ממש נוחה אבל האמת תיכננתי להציע לך לישון במיטה שלי אבל כשחזרתי לסלון כבר נירדמת... בכול מקרא אם תצטרכי את תמיד יכולה לבוא...״ הוא אמר בחיוך ״תודה דרק! תודה על הכול!״ אני מחייכת אליו חיוך אמיתי ומודה לו מעומק ליבי... ואם לא היה נוהג כניראה שהייתי מחבקת אותו... זה מרגיש כאילו אכפת לו באמת! כאילו הוא הכתף התומכת שהייתי כל כך נואשת לה מהיום שהכרתי את איידן... ״חשבת מה תעשי עם איידן?״ ידעתי שהשאלה הזו תגיע... ״אני חושבת שאדבר איתו... אני אתן לו הזדמנות לתת לי תשובות...״ אני אומרת ודרק מהנהן ״בהצלחה...״ הוא אומר ואז מגחך מעט וכך גם אני... כשאנחנו מגיעים לבית ספר אני נפרדת מדרק בשער ומתקדמת לכיתה שם אני לא מוצאת את ליזה... כניראה היא נשארה בבית עם איימי... הגיוני בסך הכול... ״היי...״ אני שומעת קול לצידי כשאני פותחת את הלוקר ״היי...״ אני לא מחזיקה לו מבט ״לא ענית לי אתמול...״ הוא אומר נשען על הלוקר הצמוד לשלי ואני שומעת בקול שלו שהוא עצבני ומנסה להחזיק את עצמו... ״התקשרתי אלייך פעמיים...״ ידעתי שזה היה הוא! ״ישנתי...״ אני אומרת בשקט ״איפה?״ הוא שואל למרות שהוא יודע כבר את התשובה! ״אצל דרק...״ אני אומרת בשקט ״אז לא ישנת היית עסוקה בלהתמזמז עם הבן זונה הז-״ אני קוטעת אותו ״אתה רציני? זה מה שאתה חושב? שהתמזמזתי איתו? יש לך בעיות קשות איידן! תלך לטיפול!״ אני אומרת וטורקת את דלת הלוקר שלי נועלת אותו ומתקדמת לאיזור המחששה... אני לא יודעת למה אני הולכת לאיזור הזה בזמן האחרון... הוא פשוט שקט ונותן קצת זמן לחשוב... אבל לא כשאיידן ג׳ונס מתהלך מאחוריי... ״מה את רוצה לדעת?״ הוא שואל נעמד ממולי ״מה זאת אומרת?״ אני שואלת בשקט ״הריי אמרת שאת כועסת כי אני מסתיר ממך דברים... אז תגידי לי מה את רוצה לדעת ואספר לך!״ הוא מחריז בקול ״לא פה...״ אני ממלמלת ״אז איפה? רק תגידי לי איפה תרצי כדיי שאוכל כבר לספר לך ותפסיקי להיות כל כך נודניקית!״ הוא אומר ואני מגלגלת את עיניי קמה ממקומי ״טוב סליחה נו...״ הוא תופס את ידי ״תפסיק להיות כזה!״ אני אומרת בכעס ״כזה?״ הוא שואל מביט בי בשאלה ״תפסיק להתנהג כמו שהתנהגת פעם!״ אני אומרת בכעס ״כמו שהתנהגתי פעם?״ הוא יכול להפסיק לחזור אחריי כבר?! ״כן! כמו שהתנהגת פעם! לתת לי פקודות כאילו אתה הבוס שלי! לצעוק עליי ולהשפיל אותי! פשוט תספיק!״ אני צועקת מתקדמת ליציאה מבית הספר והוא אחריי ״פיטר ג׳ונס!״ הוא קורא בקול ואני עוצרת ומסתובבת אליו ״מה?״ אני שואלת בשקט ״פיטר ג׳ונס... זה השם שהאבא הביולוגי שלי נתן לי... כלומר... את הפיטר לא את הג׳ונס...״ הוא אומר מיד ״איך אתה יודע?״ שאלתי בהלם ״פגשתי אותו...״ אני מתקדמת לעברו ״מה?!״ אני עומדת מולו לא יודעת מה להגיד... אולי טעיתי כשלחצתי עליו? אני מבינה למה שיהיה לו קשה לדבר על דבר שכזה אבל איך בדיוק האבא הביולוגי שלו קשור לשניי הבריונים המקועקעים שנכנסו לבית ספר ולפצעים שחזר איתם הביתה? ״לפניי שבועיים בערך הוא יצר איתי קשר... הוא אמר שהוא רוצה להיפגש איתי...״ הוא משפיל את ראשו ומתחיל לדבר ״למה לא סיפרת לי?״ אני שואלת בחשש ״אני לא יודע... בהתחלה בכלל לא יחסתי לזה חשיבות... לא התייחסתי אליו ובטח שלא התכוונתי לפגוש אותו... אבל כשהוא לא שחרר נכנעתי והסכמתי להיפגש איתו...״ איידן נפגש עם האבא הביולוגי שלו! ואני לא ידעתי מכלום... ״א...אבל...״ אני מנסה לדבר ולא מצליחה ״הוא לא אמר הרבה... בעיקר על כמה שגדלתי ושיט מהסוג הזה...״ אני מביטה באיידן בהלם ומרגישה משותקת ״אחריי כמה מפגשים איתו גיליתי שלא נלקחתי מהם רק בגלל האלימות שהפעילו כלפיי אלה בגלל שאבי היה פושע...״ וואו... סיפור החיים של איידן רק הולך ומסתבך... ״בגלל זה כול כך חיכית להיות בן שמונה עשרה? כדיי לפתוח את תיק האימוץ שלך?״ אני שואלת סוף סוף מצליחה להוציא קול מהגרון ״כן... התחננתי בפניי הרווחה לקבל את תיק האימוץ שלי מוקדם יותר אבל זה לא קרה...״ הוא מגרד את עורפו מה שהוא עושה בשני מצבים בלבד... כשהוא לחוץ וכשהוא מובך... אבל נדמה לי שלא מדובר במבוכה במקרא הזה... ״ו...ולמה חזרת ככה הביתה?״ אני שואלת מיד ״זה לא משנה...״ הוא אומר ואני מצקצקת בלשוני ״אמרת שתספר לי הכול!״ אני אומרת מיד ״טוב זה לא עיניין גדול... הסתבכתי עם קבוצה של נערים מטומטמים והם קצת הערימו עליי...״ למה אני לא מצליחה להאמין לו? הסיפור נשמע לי לא אמין כול כך... אבל אחרי כול מה שחשף עכשיו בפניי אני לא מתכוונת לדרוש יותר!