אני לא נרדמת...
העיניים שלי מסרבות להפסיק לבכות... הכרית מתמלאת בדמעות ואני נשבעת שאני מרגישה כאב פיזי באיזור החזה... תמיד בספרי הרומנטיקה כותבים על איך הדמות הראשית נשברת כשהיא מאבדת את האהוב שלה... תמיד אהבתי לקרוא את הספרים האלה... ומעולם לא הבנתי למה שכול כך יכאב לה... תמיד תיארו את הדמות ואיך לאט לאט היא הולכת לאיבוד בתוך עצמה... כאילו שהוא היה המקור שלה לחיים... וברגע שבו הכי קשה לה הוא מופיע... מתחנן בפניה שתקבל אותו שוב... מספר לה על כמה הוא אוהב אותה... כמה שהיא חסרה לו... כמה היה לו קשה בלעדיה... כמה הוא רוצה להרגיש אותה שוב...
אני מרגישה פתאטית כשאני שוכבת על המיטה בוהה בדלת מחכה שתיפתח ואיידן יכנס דרכה... יכנס ויגיד לי כמה שהוא מצטער... שינשק אותי שיחבק אותי שיקח אותי מהחדר הארור הזה! אבל במקום זה אני מעבירה את מבטי לשעון מגלה שהשעה כבר חמש בבוקר מבינה שאצטרך לקום עוד מעט... ובסופו של דבר אני מחריכה את עיניי להיסגר למרות שאני יודעת שגם לחלומות שלי הוא פרץ כבר מזמן...
כשאני מתעוררת אין בי כוחות אפילו לאירגונים אבל אני נזכרת שאמא שלי יושבת בסלון מחכה לרגע שבו ארד למטה ותוכל לבחון אותי... אולי לעקוץ אותי עוד קצת על עד כמה נתתי לאיידן להרוס אותי... אני נכנסת למקלחת נעמדת מול המראה ומזדעזעת... עיניי אדומות ונפוכות ותחתיהן נאספו שקיות שלפי דעתי לא מראים אפילו קצת את רמת התשישות שלי... אני מסרקת את שיערי מחליקה אותו ומסרקת אותו לאחור ואז מיד מכסה את פניי במייקאפ וכשאני מסיימת אני מותחת קו איילינר דק ומסיימת עם שכבה עדינה של מסקרה על הריסים... כשאני נכנסת חזרה לחדר אני לובשת חולצת בית ספר שחורה וג׳ינס בצבע זהה וכשאני מביטה במראה אני לא יכולה שלא לגחך מבחירת הבגדים שלי שכל כך דומה לבגדים של איידן... בסופו של דבר נמאס לי מהנסיון להעמיד פנים שאני נראת טוב... אז אני פשוט לוקחת את התיק שלי יורדת למטה פוגשת פנים שלא רציתי לראות... ״א...את בבית?״ דילן ממלמל לעברי ״כן...״ אני עונה והוא מביט בי בהלם ״א...איך? מה? למה?״ הוא שואל ואני פשוט מגלגלת את עיניי לוקחת את התיק שלי ויוצאת החוצה מהבית מחברת את האוזניות לטלפון מתחילה ללכת לבית ספר... כשנכנסתי דימיינתי את איידן לוקח ממני את אחת האוזניות ומבהיל אותי ואז מיד נותן הערה על איך שאני נראת או על המצב רוח שלי הבוקר ואז מפתיע אותי בנשיקה... אבל הפעם הוא אפילו לא הופיע... לא אתפלא אם הוא אפילו לא בבית ספר... כשאני נכנסת אין בי עיניין בשום דבר מסביבי... ראשי מורכן לרצפה ואני מרגישה קור בכול הגוף... כשאני נכנסת לכיתה אני מתיישבת בשולחן האחורי מתעלמת מגילגולי העיניים החוזרים מכיוון שיי... אחריי הכל הגיוני שהיא כועסת... אתמול קראתי לה כלבה מתנשאת... לא שיש בי חרטה על זה! כשאני יושבת בכיתה השעות עוברות אחת אחרי השנייה... המורים מתחלפים ואני כול כך עמוק בתוך כל החרא הזה שאין לי מושג כבר מה הולך מסביבי... האיפור עוזר לי לעצור את הדמעות שלי... בכול פעם שדמעה מאיימת לצאת אני מזכירה לעצמי שהאיפור שעל פניי עלול להימרח לא שממש אכפת לי... את שאר היום אני מעבירה כזומבי... כשאני מגיעה הביתה אני עולה בשקט נועלת את עצמי בתוך החדר חוזרת לבכות... אף פעם לא חשבתי שיכאב לי ככה לאבד מישהו שאני אוהבת... כול כך אוהבת!! אני אפילו לא יודעת למה! משהו בו פשוט... פשוט כול כך מושך אותי! בצורה שהוא מדבר בטון הנמוך הזה שלו... הציניות שלו... העיניים העמוקות שלו... הבגדים הקבועים שתמיד ילבש... הצורה שבה הוא מסרק את השיער לאחור עם אצבעותיו ואיך תמיד קבוצת שיערות קטנה תברח ותתישב על מצחו... אני מתגעגעת לאיך המילה ׳סוויטהרט׳ התגלגלה על לשונו בצורה כול כך מושכת... פעם שנאתי את זה אבל לאט לאט למדתי לאהוב את זה... בערך כמו איידן... אני מתגעגעת לימים שהיינו שוכבים ביחד במיטה והייתי נשענת על חזו שלא היה מכוסה בחולצה והייתי מעבירה את ידי על קעקוע הורד שעל החזה שלו... אני יודעת שאולי אני קצת מגזימה... הוא הריי לא מת... אבל בשבילי זה הרגיש ככה... לא כאילו הוא מת... אלה כאילו משהו ממני מת... כבה...
הודעה- איך את?
הודעה מליזה מעירה אותי מעט מאוטוסטרדת הבכי והמחשבות...
הודעה- בסדר גמור!
אני עונה מיד נזכרת שלא הייתה גם היום בבית ספר כי כניראה היא מעבירה את הימים עם החברה שלה... האמת... כשישבנו בפאב ההוא וראיתי את האהבה של איימי וליזה קינאתי... הן היו נראות כול כל אוהבות... לא משנה מה יקרא שום דבר לא יפריד בניהן... אפילו שאחת גרה כל כך רחוק מהשנייה הן נשארות יותר קרובות ממני ומאיידן... אני חושבת שאם איידן היה עובר למדינה אחרת הוא היה שוכח אותי לגמריי... מי יודע? אוליי גם עכשיו הוא שכח אותי לגמרי? אוליי באמת כמו ששיי אמרה הוא מעביר את הזמן הזה עם בחורה שכניראה נראת הרבה יותר טוב ממני... וכול זה בזמן שאני יושבת לבכות בחדר שפעם היה שלי והיום הוא חדר בבית של מישהי שאני חייבת לקרוא לה אמא... מוזר... מוזר כמה שהדברים השתנו... ההורים שלי התגרשו... אני ושיי... טוב... אני ושיי אויבות... דילן ושיי ביחד... אני אפילו לא מסוגלת לקרוא לו אח שלי יותר! ליזה חזרה לארץ והיא לסבית עכשיו ויש לה חברה... כמעט יצאתי לדייט עם מישהו ובסוף גיליתי שנאסר עליו לצאת איתי... והכי מטורף... הכרתי מישהו... אתאהבתי בו... נתתי לו להיכנס לי ללב... הכי עמוק שרק אפשר... והוא יצא משם... השאיר את הלב שלי שבור ומצולק... למה איידן חייב להיות כל כך מסובך?!
YOU ARE READING
Hate is close to love
Teen Fiction"אני שונאת אותך..." לחשתי כשאני מרגישה את ידיו סביב מותניי "שנאה קרובה לאהבה.." הוא לחש אליי חזרה ונתן נשיקה לצווארי והרגשתי צמרמורות בכול גופי "היית מת מד בוי (mad boy)" *** היו זמנים לפניי שרוני הכירה את איידן אבל החיים אחריי שהכירו כבר לא היו אות...
