Hate is close to love

חלק ב׳- פרק 59

״אנחנו צריכים לשבת ולדבר!״ אני אומרת מתקדמת למיטה מתיישבת והוא מתיישב לידי שומר על מרחק מסויים שברגעים אלו אני זקוקה לו... ״מה אתה מתכוון לעשות עם זה?״ אני שואלת בטון נמוך מנסה להישאר כמה שיותר רגועה לא שזה עובד לי ממש כשפחות ממטר ממני מתחת למיטה שאני יושבת עליה יש אקדח וחבילות של סמים... ״אני אתן את זה לאבא שלי!״ הוא אומר ואני מנידה בראשי לשלילה ״אתה לא...״ אני אומרת ומגחכת מעט ״למה לא?״ הוא שואל מרים את מבטו אליי גורם לקשר עין להיווצר בנינו... ״הוא לא יתן לך... הוא ישחק לך במצפון...שוב...״ אני אומרת ואיידן מהנהן ״אני יעשה את זה...״ הוא מרים את מבטו אליי בהלם ״את?!״ הוא שואל מגחך מעט ״כן! אני! ואתה תבוא איתי כמובן... איידן הוא לא אבא שלך! הוא אף פעם לא היה! אבא לא עושה דבר כזה לבן שלו! למה נכנסת לכל הסיפור הזה בכלל?״ הוא נושף בכבדות וקם מהמיטה ״אני לא יודע... אני באמת לא יודע רוני! אני בבלגן מטורף! אני תקוע עם החרא הזה כבר יותר מידיי זמן ואין לך מושג כמה פחדתי שתפגעי בגללי-״ אני קוטעת אותו ״שאני אפגע?״ הוא מתהלך בחדר מצד לצד כשידיו כל ראשו ״כן את! בכל פעם שאיימתי ללכת למשטרה הם אמרו שהם יודעים איפה אני גר ולא יפחדו לפגוע באנשים שחשובים לי... ומיותר לציין מי אלה האנשים האלה...״ אני קמה מהמיטה ומתקדמת לעברו ״אני מוכנה לעזור לך בזה בתנאי!״ אני נעמדת מולו מנסה לשמור על טון אסרטיבי ״נו...״ הוא מסמן לי להמשיך ״בתנאי שתבטיח לי שזה הדבר האחרון! שזהו! שאחרי שזה נגמר אנחנו נחיה כמו שניי נערים רגילים! איידן אני עברתי כל כך הרבה חרא בגללך! אין לך מושג כמה בכלל! והנה אני שוב עומדת מולך לא מוכנה לוותר מבלי לנסות... אולי בגלל שלא נשאר לי כלום חוץ ממך... איידן אין לי כלום! תסתכל עליי! אני כלום! אתה הדבר היחיד שנשאר לי... אתה הסתבכת בגדול הפעם! ואני נשבעת שזו תהיה הפעם האחרונה שאעזור לך! החיים שלי נהרסו מספיק בגללך אני לא מתכוונת לתת לך להרוס אותי לגמרי!״ כשאני מרימה את מבטי אליו העיניים שלו זוהרות כאילו דמעות עומדות בעיניו אבל זה איידן... הוא לעולם לא יבכה לידי... לעולם לא יראה שהוא אנושי ויכול להישבר ״בבקשה אל תגידי את זה...״ הקול שלו חנוק ״את מה?״ אני שואלת והוא תופס את ידי ״שהרסתי אותך...״ הוא אומר בשקט כמעט לוחש ״זה הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות! אני כבר אמרתי לך שמגיע לך מישהו יותר טוב ממני! ניסיתי להתרחק ממך כדיי לא לפגוע בך... אבל את נשארת! אני לא האשם היחידי פה! למרות שזה מרגיש ככה...״ אם לא היה במצוקה כל כך גדולה ולא הייתי מבטיחה לעזור לו הייתי נותנת לו סטירה ונעלמת מפה... איך הוא מעז להאשים אותי בזה? איך יכולתי לדעת למה הוא מרחיק אותי? ואני יודעת שלא הייתי צריכה לדעת אבל איך הוא ציפה ממני להתרחק ממנו... מה? כי זה מה שהוא אמר לי לעשות? הוא שוב מרמז שאני צריכה לציית לו? ״לא התרחקתי ממך כי היה לי אכפת ממך! אתה לא יכול להאשים אותי בזה!״ אני צועקת ״אני לא מאשים אותך אני רק אומר-״ אני קוטעת אותו ״.׳אמרתי לך?׳ זה מה שאתה מנסה להוכיח? להרים לאגו שלך ולומר בטון מתנשא שאמרת לי...? שנתת פקודה ולא צייטתי? סליחה באמת שאני לא איזה חיילת צייטנית אדוני המפקד!״ הוא מביט בי בהלם ואז מגחך מעט ״איך את יכולה לעמוד פה ולהרגיש כל כך צודקת?״ לא התאפקתי... ״כי אני צודקת!״ היד שלי עפה לפניו אבל הוא תופס את ידי ״תלכי רוני... אם כל כך רע לך תלכי...״ המבט שלו קפוא... ״לא נשאר לי לאן!״ כניראה שהמבט שלי זהה למבט הקר שלו... ״לכי לדרק!״ אני צוחקת בזלזול ״באמת איידן? אתה מכניס את בעיות הקנאה הקשות שלך לעיניין?!״ אני צועקת לוקחת צעד לעברו ״אולי אם לא הייתי מוצא אותך איתו בכול הזדמנות לא הייתה לי בעיה!״ הוא צועק עליי חזרה ״אתה רציני?! אם לא דרק כניראה שלא הייתי פה! כנראה שלא הייתי נותנת לך הזדמנות להסביר לי! אתה חייב לו תודה גדולה!״ אני צועקת ״אז אולי באמת היה כדיי שלא תקשיבי לו!״ הוא צועק ושקט ממלא את החדר המבט הכועס שלו הופך למבט מלא בחרטה בשניות והדמעות שכל כך השתדלתי להחזיק בפנים התחילו לצאת החוצה באיטיות ״רוני... רוני אני לא באמת התכוונתי לזה תקשיבי לי רג-״ לפניי שהוא מספיק לסיים את המשפט אני מסתגרת בחדר האמבטיה מתיישבת צמוד לדלת נותנת לדמעות שלי לשטוף את הלחיים שלי שוב... נמאס לי כבר לבכות בגללו! פעם הוא היה זה שגורם לי לצחוק אבל הנה חזר אותו איידן שגורם לי להתחרט על היום שפגשתי אותו... איידן שמומחה בלהרוס אותי... אחריי כמה דקות אני שומעת כמה רעשים בחדר ודלת נטרקת ואז כלום... שקט! דממה... אני מחכה עוד כמה דקות עד שאני פותחת את דלת האמבטיה בשקט מגלה חדר מבולגן לגמרי אבל איידן לא נמצא בו... דלת החדר מעט פתוחה והמצעים על המיטה מבולגנים לגמרי... אני עומדת קפואה מסתכלת על החדר המבולגן מנסה לעכל את הריב המטורף הזה שחוויתי הרגע... בסופו של דבר אני מרעננת את המחשבות שלי מספיק כדיי לעשות משהו... אני סוגרת את דלת החדר שנשארה מעט פתוחה מתקופפת במהירות בנסיון לשלוף את המזוודה אבל זה חסר תועלת... איידן נעלם ביחד איתה... אני מקווה שהוא לא הולך לעשות שטויות... כי אני לא רוצה לנגב את הדם שלו שוב...