Hate is close to love

חלק ב׳- פרק 48

״עכשיו אחריי שקיבלת את מה שרצית את יכולה להפסיק להסתובב עם הבן זונה הזה?!״ הוא אומר בכעס ״אתה רציני? די! תפסיק כבר לתת לי פקודות! אני מדברת עם דרק בתור ידיד לא שום דבר מעבר לזה!״ אני מרגישה מטומטמת שאני בכלל צריכה לתת לו הסברים ״את לא מכירה אותו!״ הוא אומר בזלזול ״אתה יודע משהו? אני מרגישה שאני מכירה אותו יותר טוב מאשר אני מכירה אותך... הוא בן אדם טוב איידן! בן אדם שבאמת אכפת לו! לא כמוך!״ אני מחזירה לו בטון מזלזל ומגלגלת את עיניי ״כול פעם מחדש אני מופתע מכמה שאת תמימה...״ אאוץ׳!! ״תמימה?״ אני שואלת לא מבינה איך המשפט שלו קשור לכל מה שאמרתי ״את באמת חושבת שאכפת לו ממך? הוא יעשה הכול כדיי להיכנס לך לתחתונים! אני מכיר אותו! הוא טוב בזה...״ הוא כול כך אטום! כול כך... כול כך איידן! ״אתה רציני?! מנסה להיכנס לי לתחתונים? איידן אתה שומע את עצמך?! הוא דווקא זה שאמר לי לתת לך הזדמנות לדבר איתי ולהסביר את עצמך ולתת לך הזדמנות להתנצל!״ אני כול כך כועסת עכשיו שאני בטוחה שאני אדומה... ״להתנצל? על מה בדיוק?״ הוא מגחך בזלזול ״אתה רציני?!״ אני צווחת והוא מהנהן בגאווה ״אל תתקרב אליי! תתרחק ממני! אני לא רוצה שום קשר אלייך! כשביקשתי ממך לספר לי זה היה כי דאגתי לך! כי היה לי אכפת ממך! לא רציתי שתספר לי כדיי שאפסיק להסתובב עם דרק או כדיי שאחזור לציית לפקודות שלך! פשוט... פשוט תתרחק ממני איידן!״ אני מתחילה ללכת משם ״את יודעת שאת תחזרי בסוף!״ אני יודעת שבאיזה שהוא שלב ארצה לתת לו הזדמנות שוב... אבל אני מתכוונת למנוע את זה מעצמי כמה שיותר! עליתי על אוטובוס שעבר שם והלכתי לכיוון הבית שלי... יותר נכון של אמא שלי... אני כבר לא מרגישה רצויה במקום הזה... אני עומדת מול הדלת ומתנדנדת מצד לצד בפתח... העיניים שלי אדומות אחריי כול הבכי שבכיתי במהלך הנסיעה לפה בסופו של דבר אני דופקת דפיקה חלשה על הדלת הלבנה ״רק רגע!״ אני שומעת את אמא שלי צועקת מבעד לדלת... אני יודעת מה היא עושה עכשיו... היא מסדרת את השיער שלה מול המראה... אמא שלי תמיד חייבת להיות מתוקתקת גם בתוך הבית שלה... ״רוני?״ היא פותחת את הדלת ושואלת בהלם ״א...אני...״ אני מנסה לדבר ולהסביר למה אני עומדת בפתח הדלת לבית שלה אבל לא מצליחה להוציא קול מהגרון ״תיכנסי...״ היא זזה מהפתח נותנת לי להיכנס פנימה ואני מגלה שהבית ריק מלבד שתינו... האמת זה הגיוני... דילן בבית ספר ואבא כבר לא גר כאן... כשאני חושבת על זה כניראה אמא שלי העבירה את הימים האחרונים לבדה... עצוב לי עליה... אבל זה לא גורם לי לרצות להיות קרובה אליה... משהו בי אומר לי לחבק אותה... אולי כי אחריי הכול היא אמא שלי... אבל לפי מבט הגועל בעיניים שלה אני לוקחת את הרצון חזרה... ״את רוצה משהו לשתות?״ היא שואלת כשאני מתיישבת ליד השולחן במטבח ולמרות שמוחי זועק קפה אני מנידה בראשי והיא מהנהנת מתיישבת ״כדיי שתעלי להתקלח ולהתלבש את נראת מוזנחת...״ לא ציפיתי ממנה למשהו אחר... אבל אין לי זכות להתלונן אחריי שפתחה בפניי את דלת הבית... אני מהנהנת אליה ועושה כפי שאמרה... נכנסת למקלחת בתקווה שהמים ישטפו ממני קצת את התחושות המגעילות שאני מרגישה בכול תא ותא בגוף שלי... ״מה הוא כבר עשה?״ דלת החדר נפתחת לאט משמיעה קול חריקה וקול עדין ומתנשא נשמע מאחוריה ״מה את עושה פה?!״ אני מנגבת את הדמעות ששטפו את לחיי עם שרוול הסוודר שלי ומתרוממת על המיטה זורקת את הספר שבו קראתי לצד השני ממילא נמאס לי לשמוע על הבעיות של אליזבת בנט... ״את צריכה טישו?״ שתחסוך ממני את הצגת הנחמדות שלה! ושתצא מהחדר שלי! זה עדיין החדר שלי...? ״ממך אני לא צריכה שום דבר שיי!״ אני אומרת בקול נמוך ובוכה והיא נכנסת פנימה סוגרת את דלת החדר ומתיישבת לידי ״היית צריכה לדעת...״ היא מרימה את מבטה אליי ״מה?״ אני שואלת ומשתדלת שלא לחשוב על עד כמה שבורה אני נראת עכשיו אל מול הבן אדם השנוא עליי... שפעם האמת היה הכי קרוב אליי... ״היית צריכה לדעת לא להתקרב לאיידן ג׳ונס...״ היא מנפנפת בידיה ״סליחה?״ אני שואלת ופותחת את עיניי בתדהמה אפילו עכשיו היא מרגישה נכון להתנשאות מעליי... ״שמעת אותי רוני... היית צריכה לא להתקרב אליו! כולם אמרו לך את זה! אני אמרתי לך ודילן אמר לך ואמא שלך אמרה לך!״ היא כול כך חצופה! ״את יודעת משהו שיי?״ אני מרימה את מבטי וממבט עצוב אני הופכת אותו לכועס ונקמני... ״את חתיכת כלבה!״ היא מביטה בי בהלם כניראה בגלל בחירת המילים שלי... ״איך קראת לי?!״ היא אומרת בהלם ״כלבה! כלבה מתנשאת! את חושבת שאת יודעת הכול! שאת מעל כולם! אז תתני לי לחדש לך משהו שיי! את כלום! כלום ושום דבר!״ אני צווחת לעברה ״מי את? אני לא מכירה אותך יותר! מה היצור הזה עשה לך? תסתכלי על עצמך! יושבת בוכה בחדר שלך כמו נעל בית בזמן שהוא בטח באיזה מסיבה משתכר ומזיין בחורה עם יותר סיליקון ממה שאת יכולה לדמיין! תתעוררי על עצמך כבר!! את מעוררת רחמים רוני!״ היא צועקת עליי ומצביעה עליי באצבע מאשימה כמו איזה מורה מאוכזבת... ״אל תדברי עליו ככה!״ למה אני תמיד מרגישה צורך להגן עליו? ״רוני את יודעת טוב מאוד שביום שתפתחי את הרגליים בשבילו הוא יעלם!״ היא אומרת בטון נמוך מתקדמת לפניי רק שאז... ״תלכי מפה!״ אני מעיפה סטירה לפניה והיא מניחה את ידה על לחייה ״את כבר מתחת לקו השפיות זה ברור!״ היא צועקת יוצאת מהחדר וטורקת את הדלת בחוזקה מרעידה את הקירות ואפילו גורמת לאגרטל בצבע פנינה שעמד על השולחן ליפול ולהתרסק... ברגע שהדלת נטרקת אני מרשה לעצמי לדמיין את עצמי זורקת את שיי ממדרגות הקומה השנייה לסלון והתמונה בראשי גורמת לי לגחך מעט...