כנגד כל הסיכויים

כנגד כל הסיכויים פרק 30

פרק 30- לואי
*כעבור יומיים*
סוף סוף אני משתחרר! כמה חיכיתי לזה התגעגעתי לאוויר שבחוץ ,לנוף לאנשים להכל...
איזה יומיים מטורפים עברו עליי ,או שאני צריך להגיד עליינו? הארי היה איתי בהכל יומיים הוא לא זז ממני לא יצא להפסקה ,כלום! הוא פשוט ישב ובדק שאני נושם,כמעט שלא דיברנו רק ישבנו בוהים אחד בשני לומדים להכיר את תווי הפנים אחד של השני, פחדנו לדבר פחדנו להרוס את הרגע ,סיכמנו שכשאני אשתחרר וארגיש יותר טוב נמצא לנו את ההזדמנות לדבר על הכל... מצד שני ממש פחדתי,עכשיו שאני משתחרר זה אומר שהארי עוזב אותי? יומיים איתו הרגישו לי כמו נצח אני לא רוצה ולא מסוגל לעזוב אותו שוב ,אני לא יתן לזה לקרות! פשוט לא!
היומיים האלה היו מדהימים! בלי אף אחד חוץ ממנו וממני ביקשנו מהרופאים לא לפרסם שאני פה ,למרות שאני בטוח שהארי שיחד אותם בשביל זה , כיבינו את הטלפונים שלנו , נותנים לשקט לנהל אותנו .
לפחות כל הבדיקות תקינות והכל בסדר,עכשיו במחשבה שנייה אני לא יודע אם אני שמח או עצוב על מה שקרה ... מצד אחד אני כזה טיפש שניסיתי להתאבד , לא הייתי צריך להגיע למצב הזה,אבל הכל התגלגל כל כך מהר ולא שלטתי בעצב שהרגשתי וככה הוצאתי את זה אני שמח שזה לא יצא לפועל ושהארי היה שם בדיוק בזמן להציל אותי,אני מפחד לחשוב מה היה קורה אם הוא לא היה נמצא...
אבל מצד שני בזכות מה שקרה הארי איתי! הארי כבר יומיים שלמים איתי! אני מרגיש שלם כשהוא בסביבה אני מרגיש שהוא מרגיש אותי שהוא יודע מה אני צריך מה אני רוצה .
תוך כדי שאני יושב מול החלון בחדר שלי בבית החולים הארי נכנס עם חיוך לחדר,לא יכולתי שלא להחזיר לו חיוך... לגומות המתוקות האלה שלו שאני כל כך אוהב :) , "הבאתי את הטופס שיחרור!,  אפשר ללכת הביתה"! הוא צהל מהתרגשות ,אבל אני באותו רגע נהפכתי לעצוב... "הביתה ?" לחשתי בשקט...
"לאיזה בית?" המשכתי ללחוש לכיוונו מתרומם מהכיסא צועד לאט-לאט לכיוון הארי נעמד מולו.
"הארי ,אני לא רוצה ללכת לבית בלעדייך!" זעקתי מכאב ,אין סיכוי שאני עוזב בלי הארי! לא פשוט לא! אחרי 4 שנים שהיינו בנפרד אני לא חוזר על זה שוב שיזדיין החוזה הזה במילא בתוכנית של אלן כבר דיי הוציאו אותו מהארון,שיט התוכנית של אלן שכחתי מזה ... שכחתי שכשנצא מפה נצתרך להתמודד עם הכל,אבל כרגע זה לא הזמן לזה.
"לואי, אני באמת לא יודע מה לעשות" הארי משך בכתפיו מביט בי וממשיך לומר :" אני לא יודע מה להגיד לך.... אני מרגיש בטראומה שראיתי אותך טובע ,אני בטראומה מהמחשבה שכמעט מתת לי בזרועות, אני בטראומה מהניתוח חירום שעשו לך, אני בלחץ מטורף מהמנהלים , מהחברים,מכולם,ובעיקר אני בלחץ ממך אני לא יודע מה להגיד אני לא יודע מה לעשות , אני מרגיש כמו ג'לי לעדך! אתה בכלל מבין כמה התגעגעתי אליך?! לישון איתך ביומיים האחרונים היה המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל, אבל מעציב אותי לחשוב שאם זה לא היה קורה לא היינו נפגשים עוד לעולם וככה היינו מוותרים אחד על השני... ואולי זה מה שהיה צריך לקרות..."
"לא !! לא!! ממש לא!! הארי אל תגיד את זה! אנחנו היינו נפגשים ,בטוח! אני לא באמת הייתי יכול לוותר עליך" אמרתי לו את זה תוך כדי שדמעות מלוחות זולגות על פניי, נלחמות בכאב הפנימי והנוראי שאני מרגיש.
"לואי אני מצטער,אבל לא לנצח נוכל להעמיד פנים שהכל בסדר , הזמנתי לנו מונית ומשם ניסע לשדה תעופה המטוס שלי מחכה שם ניסע לאנגליה ומשם שכל אחד יחזור לדרכו..." הארי סיים לומר מנמיך את קולו מתרחק ממני, עם כל צעד שלו אחורה עוד ועוד רסיסים של הלב שלי נשברו. נפלתי על הרצפה בוכה,פשוט בוכה מרגיש טיפש, באמת חשבתי שעכשיו נחזור והכל רגיל? .
"לו בבקשה תקום" הארי אמר לי מושיט לי את ידו נאחזתי בה מתרומם אט - אט.
"-לואי אני מבטיח לך שעוד נמצא זמן לדבר את השיחה הרצינית כמו שאמרתי לך,אבל אני חייב זמן לחשוב ,אני עדיין בפגיעה של לפני 4 שנים, אני עדיין בפחד שאתה טובע, אני מבולבל, אני חייב שקט לחשוב על הכל, אני מצטער".
"הארי אני יחכה לך כמה שתצתרך! אני אוהב אותך ואני הולך להילחם עלייך לא משנה מה!". אמרתי לו מקווה שהוא מפנים ...
שנינו יצאנו מהחדר עם שקית קטנה של חפצים,וארגז ענק של רגשות איתנו... ניגשנו לדלפק מודים לכול הצוות על הטיפול והמקצועיות, שנייה לפני שיצאנו מהמחלקה הארי הגיש לי משקפי שמש וכובע ענק כדי שלא יזהו אותי,לקחתי את זה ממנו בתודה חובש עלי את הכובע ומרכיב את זוג המשקפיים עליי, רואה את כל העולם בשחור, כמו הלב שלי ,כמו הרגשות שלי,כמו המחשבות שלי עכשיו.