מעשה בחזייה

פרק 7

תודה על 600+ צפיות למעשה בחזייה ועל הדירוגים בתחרות העשור (יש חפירה שלמה על זה). חשבתי שהפרק הזה מוכן ואז קראתי את ההערות שקיבלתי בתחרות... הייתי צריכה לשנות כמה דברים. אבל זה יצא טוב סוף. הפרק קצת כבד, אבל מקווה שתאהבו אותו!

קריאה נעימה

-----------------

גרייס וטוביאס הגיעו לבית של ההורים שלו. זה היה מבנה לבן עם חלק בז' שנראה כמו כמה תיבות גדולות וקטנות אשר חוברו יחד לכדי משהו אחד שנקרא בית. כל "תיבה" התעטרה בגג אפור משלה למעט "תיבה" בצבע ב'ז, הכניסה לבית. החלונות היו גדולים מאוד חוץ מאלה של הקומה השלישית וחלון אחד בקומה השנייה שהיו קטנים. טוביאס לחץ על הכפתורים באינטרקום של השער המתכתי הגדול לפני שפתח את הדלת. למבנה המפואר היה שביל ישר לדלת שחצה את חלקת הדשא לשניים, בדיוק כמו לארמון בסרטים. למראה המלכותי הזה נוספו שיחים ועצים שהעניקו שלווה למקום. עיניה של גרייס נפערו לרווחה מהפאר הזה, החמדנות נראתה בפניה לצד הפליאה. הבית הזה היה גדול, גדול מדי אפילו. זה דמה יותר לארמון כמו בסרטים מאשר לבית שחיים בו. בית שאנשים רגילים חיים בו.

"אני לא מאמינה שיש אנשים שחיים בבתים כאלה..." היא מלמלה לעצמה, עיניה נדדו אחרי דבריה לדמותו השמנמנה של טוביאס שהלכה לכיוון דלת הכניסה. "קשה להאמין שסוטה מזוהם כמוך בא מבית כזה."

"זה למה לא שופטים אדם לפי המראה שלו." הוא ציין ביובש.

"מי שמדבר! הכרחת אותי לשנות את הלבוש שלי, המשקפים שלי, להתאפר ולהאריך את השיער שלי ועוד אתה מעז לומר לי לא לשפוט אדם לא לפי המראה שלו?! ושלא נתחיל לדבר על זה שאתה שופט נשים לפי החזיות שלהן!" היא הטיפה בקול. הוא עצר במקומו והסתובב אליה, הילה הייתה סביב ראשו העידה שהיה על מצב הטפת חזיות.

"אבל כולם יודעים שחזיות הן מקור מהימן בשביל לדעת על אישיות של אדם." טוביאס טען בתמימות של ילד, המבט בעיניו החומות עם השקים תחתיהן היה תמים להפליא. כל חזייה היא אישיות בפניי עצמה וזה עצוב ביותר שאנשים סתומים מדי מכדי להבין את זה. אוי אמריקה, ברגע שהוא יקים את מותג החזיות שלו, הוא ידאג לחינוך של הבורים האלה. גרייס הסיטה את ראשה וניערה את רקותיה.

"אוי טוביאס, כבר מלשמוע את הטמטום שיוצא מהפה שלך מתו לי כמה תאי מוח... למה כל פעם שאני איתך אני מרגישה מטומטמת יותר? עוד יהיה לי סרטן מוחי בגללך."

"זאת לא אשמתי, את פשוט מטומטמת מדי מכדי להפנים את תורת החזיות." הוא עקץ אותה. עכשיו היא הייתה ממש עצבנית, כמה קללות הסתננו משפתיה הבשרניות. אחרי השיחה הזאת השניים המשיכו לצעוד עד שהגיעו השניים למפתן הדלת השחורה. אחרי שדפק על הדלת, השניים חיכו עד שקול נשמע מעבר לדלת נשמע.

"מי זה?" לפי איך שהקול נשמע, הוא היה שייך לאישה בתחילת שנות החמישים שלה. הוא ענה לה, בתגובה היא פתחה את הדלת. ניצבה מולם אישה עם קמטים ליד שפתיה הדקות, ליד עיניה החומות הקטנות ותחתיהן. למזלה, הקמטים פחות בלטו כנראה בגלל השומנים הרבים בפניה. את גופה הרחב כיסתה שמלה פשוטה בצבע כחול, נעלי בית שחורות פרוותיות כיסו את רגליה. שיערה החום כהה מזה של בנה היה קצר.