It's All Because Of Me | דרארי

פרק 1

נ.מ. דראקו

אני יושב על הספה לדירה שלנו, הספה שעשינו עליה.. הממממ...... דברים, ונותן לזכרוני לנדוד לעבר המקסים שלנו, של הארי ושלי.
בערך שבועיים אחרי המלחמה, הארי שלח לי מכתב.
הוא כתב שהוא מרגיש אלי..... דברים.
הוא כתב שנפרד מג'יני, שהוא לא נמשך אליה, לא מינית ולא רומנטית, הוא אהב אותה, אבל הוא אהב אותה בתור ידידה, חברה טובה, ולא בת זוג.
הוא כתב שהוא מרגיש אליי את כל הדברים שהוא היה אמור להרגיש לג'יני, ושהוא רוצה להיפגש איתי בגן משחקים מוגלגי בלונדון, ללבן את העניינים, להבין איך הוא ממשיך משם, איך אנחנו ממשיכים משם.
אני, כמובן, הסכמתי מיד לפגישה, והחזרתי לו מכתב תשובה מידית.
'באיזו שעה?' היו שתי המילים היחידות שהיו כתובות בו. אני מחייך כשאני נזכר בזה- הייתי כל כך להוט, כל כך שמח, כל כך נלהב מהאפשרות שהפנטזייה שלי יכולה להתגשם, שחלום חיי יכול להפוך לאמיתי, שלא עלה בדעתי לכתוב משהו רציני יותר, רשמי יותר, נורמלי יותר.
אבל זה לא שינה כלום- המכתב הקצר מידי שלי, בדיוק 24 שעות עברו מאז שלחתי את הינשוף האפור, וכבר מכתב חדש הגיע לחלון חדרי באחוזה, וכל מה שכתוב בו היה '12:00 PM'.
רק זה, רק המספר הזה ושתי האותיות הכביכול חסרות חשיבות האלה, גרמו לליבי להאיץ וללחי החיוורות המושלמות להסמיק, ולהראות כמו עגבניה סקסית. (ה.כ. זה מה שקורה כשנותנים לי לשכתב פרקים אחרי שכבר סיימתי לכתוב את הפאנפיק ואני באמצע של לכתוב את הפאנפיק השני- אני עושה רפרנסים שבינתיים אף אחד פה לא יבין)
אני שומע את הארי מתלבש בחדר שלנו, ומראה גופו העירום בתוך ראשי מספיק כדי להקפיץ אותי מהספה וללכת לבהות בו, אז זה מה שאני עושה- אני נשכב על המיטה, מסתכל על בעלי מתלבש, וראשי חוזר לנדוד אל הזמנים של תחילת הקשר שלנו.
אז, איפה הייתי?
אה, כן, נכון- נפגשנו ביום למחרת, בשתים עשרה בצוהריים, בגן המשחקים המוגלגי.
ישבנו בשתיקה זמן מה, ואז הארי אמר, "פעם תקפו אותי פה סוהרסנים" כדי לשבור את הקרח, וזה היה כל כך רנדומלי ומוזר, שלא יכולתי שלא לצחוק.
סיפרתי לו שיצאתי מהחלון כדי שההורים שלי לא ישאלו לאן אני הולך, והגלימה שלי נתפסה באחד השיחים הקוצניים בחצר האחוזה, ונקרעה.
"חבל על הגלימה, דווקא אהבתי אותה" יבבתי, והוא צחק ואמר שהוא מעדיף לראות אותי בלעדיה, "ובלי בגדים בכלליות", ואני הסמקתי. הוא צחק, וכבר אז התאהבתי בו.
הוא לא השתנה כל כך, כשאני חושב על זה.
עברו יותר משלוש שנים מאז, והוא עדיין כמעט אותו ההארי- זה עם הבדיחות הכחולות, היחיד שיכול לגרום לי להסמיק, זה שתמיד יודע איך לשבור את הקרח, איך להפוך שתיקות מביכות לשיחות נפש, זה שתמיד כשהוא מצחצח שיניים הוא מלכלך את כל הכיור, וגם לא מנקה אחריו, זה שיכול לגרום לך לצחוק בלי בעיה אחרי שבכית את חייך, זה שלובש חולצות מכופתרות ותמיד מכפתר אותן לאט לאט (בצורה הרבה יותר מדי סקסית לדעתי- למרות שאין דבר כזה יותר מדי סקסי כשמדובר בו) כדי שלא יפספס כפתור- ובסוף מפספס שניים.
הוא פשוט... הארי.
והאידיוט הקטן פספס שני כפתורים עכשיו, (בדיוק כמו שאמרתי לפני רגע) ועמד לצאת מחדר השינה לעבודה ככה. דביל.
"הארי!" אני קורא כשהוא מוריד את הגלימה לו מהקולב עליו היא תלויה.
הוא מביט בי בתמיהה, ואני מכפתר את החולצה שלו מחדש, ומשהה קצת יותר מהנחוץ את אצבעותיי על עורו החלק.
הוא נוהם האוזני ואני צוחק ומסיים לכפתר את החולצה השחורה, ואז הוא לובש את הגלימה, מנשק אותי, ויוצא מהדלת.
אחרי הפגישה הזו המשכנו לדבר. הרבה. ואחרי שבוע בדיוק התנשקנו בפעם הראשונה.
תשכחו מפנסי, (והיא יודעת לנשק. מדבר מניסיון) הנשיקה הראשונה עם הארי הייתה הנשיקה הכי טובה שהייתה לי. טוב, עד שהוא נישק אותי בפעם השנייה. והשלישית. והרב- נו, הבנתם.
הטלפון מצלצל ומפריע לי.
זה רון הדביל.
אם זה לא חשוב, אני נשבע במרלין- אני עונה לטלפון.
"איפה הארי?" רון שואל, קולו צרוד, חנוק מדמעות.
אז אני מתעתק למכונית של הארי- שעדיין חנתה בחנייה.
הוא אוהב לנהוג, לא משנה כמה פעמים נגיד לו שלהתעתק, או להשתמש באבקת פלו, או לא יודע מה יותר נוח וקל, הוא עדיין יתעקש לנהוג.
"לעזאזל, דראקו!" הוא צועק כשאני מופיע לידו, ואם לא הייתי מבוהל כל כך מהקול השבור של רון, הייתי צוחק ויורד עליו.
הוא מדבר עם רון בטלפון, ובינתיים אני אסיים את הסיפור שלי, ברשותכם.
אחרי שנה מדהימה, פאקינג מדהימה, הוא הציע לי נישואים.
ואני מניח שאתם יכולים לנחש את התשובה שלי לבד, נכון?
ועכשיו, אחרי שלוש שנים כל כך פאקינג מדהימות, הארי דומע, ואומר בקול שבור, "ג'יני... ג'יני מתה.
וכאן, בנקודה הזאת, בגלל שלוש המילים הללו, כל חיי השתנו.

—————————————————
אני משכתבת את הפאנפיק הזה כי הוא הפאנפיק הראשון שכתבתי והוא מזעזע לדעתי, וזה מדהים כמה שהכתיבה שלי השתפרה מאז-