התמונה נראתה לי מתאימה למרות שהארי עדיין לא מת
—————————————————
הארי קרס הבוקר, קצת לפני שיצא לעבודה.
הוא החל להתנשף בפראות, נואש לאוויר, החל להשתעל ולהחנק, עד שנפל על רצפת המטבח ואיבד את הכרתו.
מיהרנו לבית החולים. כל כך פחדתי לאבד אותו. אני עדיין פוחד.
הארי... הארי הוא הארי.
אהבת חיי, הסיבה שאני קם בבוקר, זה שהציל אותי מעצמי- וגם מעוד כל כך הרבה דברים.
זה שהיה מחטיף לי כאפה אם הוא היה שומע את המחשבות הקיטשיות בראשי.
מולי, ארתור ואני הגענו לבית החולים המוגלגי בו אושפזו שאר בני משפחת וויזלי במהירות האפשרית, רוצים לשמור על הארי בחיים עד כמה שנצליח.
הוא לא יכול למות.
הוא פשוט לא יכול.
הרמיוני מעירה אותי. אנחנו יושבים בחדר ההמתנה של בית החולים, מולי בוכה, ארתור מנסה לנחם אותה, אבל אפשר לראות שגם הוא מתאמץ לא להתפרק בעצמו, לא להישבר.
הרמיוני מנסה להיות חזקה בשביל כולנו, בשביל מולי, ארתור ואני. הארי הוא כל מה שנשאר לנו, ועכשיו גם הוא...
אני לא יודע איך נוכל לתפקד אם גם הוא..
אני אפילו לא יכול להביא את עצמי להגיד את זה.
אני פשוט לא יכול.
הרמיוני מצאה דרך להתקשר אלינו מהוגוורטס, למרות שזה אמור להיות בלתי אפשרי. אבל זו הרמיוני, אני באמת צריך להיות מופתע?
היא התקשרה היום בבוקר, כמה רגעים לפני שהתכוונתי להתקשר אליה בעצמי, כדי לספר לה שהארי... לספר לה מה קרה להארי, אבל לפני שהצלחתי להשחיל מילה, היא אמרה שהיא בהריון. פשוט ככה. ״מרון....?״ אני שואל, כמו אידיוט, סתם כדי להיות בטוח.
״ברור שמרון, טיפש״
ניסיתי לשמוח בשבילה על אף הארי, בירכתי אותה, אבל הרמיוני למדה להכיר אותי מאז שהארי ואני התחתנו (ה.כ. התחתנו זו מילה מאוד מוזרה), שנינו התקרבנו מאוד, והיא הבינה שמשהו לא כשורה.
״דראקו?״ היא שאלה בדאגה, ״מה קרה?״
״הארי...״ אני בלוע רוק בחוזקה ומכחכח בגרוני, ״הארי.. הוא קרס בבוקר״ הקול שלי נשבר ״הרופא אמר שזה מה שהיה גם לאחרים״ דמעות מציפות את עיניי, זולגות על לחיי בעודי נזכר במבט הצער שלו כשבישר לנו את החדשות. הארי הולך למות, ושנינו יודעים את זה. כולנו יודעים את זה. אין לו הרבה זמן, ואני לא יודע איך אני אתמודד אחרי זה. איך אני אצליח להמשיך לחיות.
הרמיוני ניתקה את השיחה, ואני באמת לא יודע איך, אבל היא הייתה שם תוך חצי שעה, תומכת בכולנו, ואני השתדלתי לתמוך בה בחזרה, לנסות לעזור- זה כואב לכולנו, זה קשה לכולנו, היא לא צריכה לעשות את זה לבד, אבל לא הצלחתי. פשוט.. התפרקתי. אני, דראקו פאקינג פוטר, התפרקתי, פשוט התחלתי לבכות כמו אידיוט באמצע בית החולים.
אוי מרלין, איך נשרוד את זה? איך נשרוד גם את זה? אנחנו יכולים בכלל? זה אפשרי? אני באמת כבר לא יודע.
————————————————
תדמיינו פה משהו שנון.
אגב, אם אני כבר עורכת את הפאנפיק הזה, אם אתם מוצאים שגיאות הקלדה/ שגיאות כתיב/ שגיאות בניסוח או אם יש משהו שאתם רוצים שאני אשנה או משהו כזה תגידו לי וזה.
יום ראשון מוצלח לכולם, לא למות.
YOU ARE READING
It's All Because Of Me | דרארי
Fanfiction*גמור ובעריכה* - בני משפחת וויזלי מתים בזה אחר זה בגלל גורם לא ידוע, זה התחיל שנתיים אחרי שדראקו והארי התחתנו, האם זה יכול להיות קשור, באיזושהי צורה, לזה? - ״אנחנו יושבים בחדר ההמתנה של בית החולים, מולי בוכה, ארתור מנסה לנחם אותה, אבל אפשר לראות שגם...
