מולי.. היא לא יוצאת מהמיטה, היא הפסיקה לנסות, היא לא יכולה יותר- ואף אחד לא יכול להאשים אותה.
היא ניסתה.... לפגוע בעצמה.
רק במזל רון היה שם כדי לקרוא לעזרה בזמן.
הוא סיפר שבדיוק סידר את החדר הישן שלו כדי שהרמיוני לא תצטרך לעבוד קשה מדי, הוא שמע את האנחה השקטה, הכואבת, שהגיעה מכיוון חדרה, וידע שמשהו לא בסדר- אז הוא נכנס, ומצא אותה פוצעת את פרק כף ידה.
הרמיוני ורון עברו לגור במחילה, מתאמצים לפרנס את ארתור ומולי, שכבר עברו את קצה גבול היכולת שלהם.
ורון.. אחרי שנה גם רון מת.
פשוט ככה.
הוא והארי ישבו על הספה בסלון, שתו וויסקי אש וצחקו על משהו, בזמן שהרמיוני ואני ישבנו על השטיח האפור לרגלי הספה, ודיברנו על מקומות עבודה פוטנציאליים שבהם אוכל לעבוד- כדי לעזור לרון והרמיוני לעזור למולי וארתור. (ה.כ. יש לי כאב ראש. מישהו הצליח להבין מה כתבתי שם? נו טוב, אתם תסתדרו)
הכוס נשמטה מידו, והמשקה האלכוהולי נספג בשטיח, ואז הארי צעק את שמו, מטלטל את גופו החיוור.
מיהרנו לבית החולים המוגלגי, והגענו בזמן- מספיק בזמן כדי שיוכלו לטפל בו, להרוויח לו זמן, גם עם מועט.
זה לא החזיק הרבה זמן.
תוך פחות משבועיים, בשעת לילה מאוחרת, כשהרמיוני ואני חיכינו בתור של מסעדה מוגלגית, רון הפסיק לנשום.
הוא פשוט... הפסיק.
כשחזרנו וראינו את מולי וארתור בוכים, ואת דוקטור קובי עם המבט המוכר הזה בעניים, כמובן שהבנו מה קרה.
הרמיוני נפלה על ברכיה ודמעות יצרו שבילים רטובים על פניה היפות.
הארי מיהר אליה, מחבק אותה, ובוכה איתה.
הרגשתי קצת לא קשור- הם איבדו את החבר הכי טוב שלהם, הגולדן טריו כבר לא טריו, ואני... אני פשוט עמדתי שם, ולא ידעתי מה לעשות.
אני צריך לחבק אותם? לעזוב אותם? להמשיך לעמוד עם האוכל? ללכת לארתור ומולי?
מה לעזאזל אני אמור לעשות עכשיו?
הארי ואני החלטנו לעבור למחילה, לעזור להרמיוני, ארתור ומולי.
הרמיוני נשברה.
רון, הוא היה אהבת חייה (ה.כ. אויש רונמיוני. היה כל כך כיף להפריד את שניהם סוף סוף), ועכשיו הוא איננו.
אני לא יכול להתחיל לדמיין איך זה, מה היא מרגישה, ואני גם לא רוצה.
אני לא יודע איך אני אמשיך לחיות אם היה קורה משהו להארי.
גם בהוגוורטס, גם כשעדיין לא קלטתי שאני אוהב אותו, בכל פעם שקרה משהו הלב שלי היה עוצר.
כשהוא היה במרפאה, כל פעם שהוא היה במרפאה, הייתי מבקר אותו כשהוא ישן (ה.כ. קריפי).
הייתי אומר לעצמי שזה רק כדי לבדוק אם הוא גילה משהו חדש על וולדמורט, כדי לעזור למשפחה שלי, אבל בתוך תוכי תמיד ידעתי שלא אוכל לחיות בלעדיו, אם היה קורה לו משהו, במיוחד אם זה קרה בגלל המשפחה שלי- אם זה היה קורה בגללי.
מולי לא יכלה לזוז.
היא עברה את קצה גבול היכולת שלה.
והיא ניסתה להתאבד. שוב.
גם במקרה הזה היה לנו מזל. מזל כל כך גדול, שארתור תפס אותה בזמן, ולראות את אשתו מנסה לשים קץ לחייה היה הקש ששבר את גב הגמל.
שניהם הפסיקו לצאת מהמיטה. הם אפילו לא ניסו.
אחרי מספר חודשים התחלנו להתרגל למצב האבל התמידי עד כמה שאפשר.
הארי מאוד מצליח בתור הילאי (מפתיע), אני קיבלתי עבודה במשרד עורכי דין מוגלגי (אחרי שעזרו לי קצת בזיוף התואר, אבל לא נורא), והרמיוני נסעה להוגוורטס- היא המורה לשיקויים עכשיו. (שוב, כה מפתיע).
ואז... ואז קרו שני דברים שאף אחד לא צפה.
—————————————————
סתם לידע כללי- אם אני אכשל במתמטיקה, אני אאשים אתכם.
ואת דרארי כמובן, אבל בעיקר אתכם.
YOU ARE READING
It's All Because Of Me | דרארי
Fanfiction*גמור ובעריכה* - בני משפחת וויזלי מתים בזה אחר זה בגלל גורם לא ידוע, זה התחיל שנתיים אחרי שדראקו והארי התחתנו, האם זה יכול להיות קשור, באיזושהי צורה, לזה? - ״אנחנו יושבים בחדר ההמתנה של בית החולים, מולי בוכה, ארתור מנסה לנחם אותה, אבל אפשר לראות שגם...
