קחו מימ מפינטרסט
———————————————————
עברו קצת יותר משבועיים מאז הביקור באחוזת מאלפוי, הרמיוני לא העלתה עוד את נושא ה-אולי-ההורים-שלי-רצחו-את-המשפחה-שלי, ואני אסיר תודה על כך.
השעה עכשיו אחת עשרה וחצי בלילה, ואני שוכב ער במיטה שהייתה של הארי ושלי עד לא מזמן.
הרמיוני מנסה להרדים את התאומים, שהחליטו לבכות כל הלילה ולא לתת לי לישון. אוח אני שונא תינוקות. אני מגחך כשאני נזכר בריבים של הארי ושלי על הנושא הזה. הוא תמיד רצה משפחה גדולה, שלושה ילדים, שני בנים ובת, אני זוכר, ואילו אני תמיד תיעבתי ילדים קטנים. הארי היה אומר שאני מאלה שיאהבו רק את הילדים שלהם, ועכשיו, כשאני שוכב במיטה הריקה שהייתה פעם שלנו, מנסה לישון חרף בכי התיאומים, שנאתי כלפי הזאטוטים הקטנים רק גדלה. אני אוהב אותם, ועכשיו אני מצטער שלהארי ולי לא היו ילדים.
דמעות זולגות מעיניי ומרטיבות את הכרית הלבנה עליה נח ראשי. ואני נרדם בעודו הדמעות ממשיכות בלי הפסקה, וחולם על הדייט הראשון שלנו.
הארי שואל אותי אם אני רוצה לצאת איתו, ופורע את שערו, הרגל עצבני שלו שלמדתי לאהוב,
הוא היה כל כך מובך שלא התאפקתי ופלטתי ציחקוק. כמובן שאמרתי כן, כי מי יכול להגיד לא להארי פאקינג פוטר- טוב, הרמיוני יכולה, אבל היא הרמיוני- הוא מסמיק ומציע שנלך לראות סרט, הסכמתי ובשבוע שלאחר מכן הלכנו שנינו לבית קולנוע מוגלגי בלונדון.
אנחנו רואים את הסרט "שעת שיא", הסרט עם השחקן הזה, ג'קי צ'אן?
הסרט מצחיק, ושנינו נהנים מאוד.
אחרי הסרט הארי לוקח אותנו למסעדה קטנה, ואנחנו אוכלים ארוחת ערב.
הארי מזמין פיצה לשנינו, ואנחנו רבים על התוספות. אני צוחק וקורא לו פריק כי הוא רוצה לשים על הפיצה אננס. בסוף שנינו נכנעים ומזמינים פיצה ללא תוספות.
בסוף הערב המדהים הזה הארי מסיע אותי למקום שממנו אני אוכל להתעתק חזרה הביתה, ולפני שאני מבין מה אני עושה אני מנשק אותו.
אנחנו מתנשקים עד שאני נהיה מודע לעובדה שכבר מאוחר ואני לא רוצה שההורים שלי ישאלו שאלות, אז אני מתנתק ממנו, מאחל לו לילה טוב, ויוצא מהרכב.
אני מתעתק לאחוזה והולך ישר לחדרי בתקווה שההורים שלי לא ישימו לב לשעה המאוחרת, מתקלח, ונרדם עם חיוך על הפרצוף.
באותו לילה אני חולם על הארי פוטר במקום הסיוטים התמידיים שלי, ולא מתעורר בצרחות באמצע הלילה. שינוי מבורך.
אני מתעורר באחת ונופל מהמיטה. אני מייבב ומשעין את גבי על הקיר הצונן, מקפל את ברכיי אל חזי, טומן את ראשי בין רגליי ומתחיל להתייפח.
הכל בגללי, אם אני לא הייתי פה הוא עדיין היה בחיים. הוא היה מאושר עם ג'יני, מגדל ילדים כמו שתמיד רצה, הולך עם רון למשחקי קווידיץ', מריץ בדיחות עם ג'ורג', עושה את כל הדברים שהיה יכול לעשות אילולא התערבתי בחייו.
קול טראח גדול ניער אותי מהרחמים העצמיים ומחשבות ה'מה היה קורה אם..' בהם שקעתי.
כשמיהרתי אל חלון החדר הבחנתי במכונית כסופה, הדומה באופן מחשיד למכונית השייכת לאבי, ממהרת לצאת מטווח ראייה. ואז שמעתי זעקת כאב, וראיתי את הגוף המדמם על הדשא הרך, שיכול להיות שייך רק לארתור או להרמיוני.
מיהרתי במורד המדרגות ויצאתי מהמחילה. רצתי לכיוון הגוף וכרעתי ליד ארתור, שנשימתו הופכת ליותר ויותר מאומצת.
צעקתי להרמיוני בתקווה שתשמע אותי, וזו בתגובה הציצה מנומנמת מחלון חדרה, הצמוד לשלי.
הרמיוני רצה למטה ברגע שקלטה את הסיטואציה, והתעתקה עם חמשתנו, היא, ארתור, אני והתאומים, לבית החולים על שם הקדוש מנגו.
———————————————————
וופס
——
אני אשמח לשמוע מה דעתכם על הפרק :)
——
אגב היי למי שהגיע מהאינסטגרם
YOU ARE READING
It's All Because Of Me | דרארי
Fanfiction*גמור ובעריכה* - בני משפחת וויזלי מתים בזה אחר זה בגלל גורם לא ידוע, זה התחיל שנתיים אחרי שדראקו והארי התחתנו, האם זה יכול להיות קשור, באיזושהי צורה, לזה? - ״אנחנו יושבים בחדר ההמתנה של בית החולים, מולי בוכה, ארתור מנסה לנחם אותה, אבל אפשר לראות שגם...
