הרופא יצא מהחדר הסטרילי, לבוש חלוק לבן, מעביר יד בשערו המאפיר.
״הוא ער״ הוא אמר ואז התיישב ליד מולי, שעדיין בכתה בשקט. ״אני מצטער, גברת וויזלי, אני חושש שגם הוא.....״ הוא היסס לרגע, ואז ״יגמור כמו האחרים״ אמר לבסוף בעדינות. עדינות שדקרה בגופי ללא רחמים, ששיספה והכאיבה והרגישה כמו אלף שריפות שמשתוללות בקרבי.
מולי החלה להתייפח מיד וארתור ליווה אותה בשקט מבעית אל תוך החדר שהארי שכן בו. גסס בו.
נכנסתי אחריהם לאט, והרמיוני מאחורי. שנינו בצעדים מהוססים ומפוחדים.
פחדתי להסתכל. לא יכולתי.
הארי שכב חיוור על מיטת בית החולים, מכוסה שמיכה דקה לבנה. הארי, שעבר כל כך הרבה ועדיין, תמיד, נראה כל כל חזק, נראה עכשיו כל כך שביר.
גם כשהיה שוכב במרפאה בהוגוורטס הוא אף פעם לא נראה לי כל כך שברירי, למרות שהוא כבר היה במצבים גרועים יותר. הרבה יותר.
אולי זה בגלל שאז ידעתי שהוא יהיה בסדר, שהוא ישרוד את זה, כי זה מה שהוא עושה, ועכשיו.. עכשיו אני לא יודע איך זה יכול להיגמר בטוב.
הארי מסתכל סביבו, וברגע שהוא מבחין בי הוא מחייך, ופניו מוארים בשנייה.
מולי יושבת לידו, מחזיקה את ידו קרובה לפניה ובוכה בשקט, ארתור מחבק את הכתף שלה ומנסה לעצור את דמעותיו שלו.
הרמיוני נשברה והתחילה לבכות היא, ואני לא מאשים אותה. גם אני רציתי לבכות באותו רגע.
אני עומד ליד הדלת, מסתכל על בעלי.
לא מזמן חגגנו ארבע שנים של נישואים, ואני לא תופס את זה שכל זה יכול להגמר, כי הוא גוסס. (ה.כ. התיקון האוטומטי תיקן ל״הוא כוס״ וזה מאוד מקסים) הוא פאקינג גוסס. ואני אשאר לבד. זה מאוד אנוכי מצדו, למות ככה. (ה.כ. בושה הארי, בושה).
הארי גוסס, וכל מה שאני יכול לעשות זה לבהות בו, ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר, למרות שאני יודע שזה שקר. הכל לא יהיה בסדר. הארי ימות. איך הכל יהיה בסדר אם הוא ימות?
הרמיוני נגעה בכתפה של מולי, ואמרה לה ולארתור להשאיר את הארי ואותי לבד.
אני אוהב אותה כל כך. (ה.כ. תעשה שלישיה איתה ועם הארי).
הם יצאו מהחדר, וכשהדלת נפתחה, שמעתי קולות חדשים, מוכרים מעט, אבל לא התעמקתי בזה, הייתי עסוק מדי בלבהות בבעלי הגוסס.
אוי מרלין, איך בנאדם גוסס יכול להראות כל כך טוב?
הארי מסתכל עליי בתחינה, מבקש ללא מילים שאבוא לשבת לידו.
אני הולך לכיסא שעליו ישבה מולי עד לפני מספר דקות, ומשעין את ראשי על ידו של הארי, שנחה על המיטה הקרירה.
הוא מלטף את לחי עם ידו השנייה, ומחייך חיוך קטן. אני מחזיר לו חיוך, ועיניו הירוקות היפהפיות נוצצות מדמעות שלא זלגו.
״מאלפוי״ הוא לוחש, ואני צוחק, הוא לא קרא לי ככה שנים, במיוחד לא אחרי ששיניתי את שם משפחתי לפוטר בשבילו, אלך אני מפסיק לצחוק כשהוא מסיים את המשפט שלו.
״אני הולך למות״, הוא אומר, ואני מטלטל את ראשי בחוזקה.
הוא מחייך שוב, אבל הפעם אני לא מחייך בחזרה.
אני עסוק מדי בלעצור את הדמעות.
״פוטר״ אני אומר לו, והוא מהמהם בתשובה.
״אתה לא הולך למות״ אני אומר בביטחון, אך קולי נסדק מהמדמעות העצורות, ״אתה לא הולך למות. אנחנו נמצא פתרון. אנחנו תמיד מוצאים.״ אני אומר בנחישות, ומנשק אותו.
הדמעות שלנו מתערבבות, יוצרות תערובת מלוחה שנוגעת בשפתיי בעודנו מתנשקים.
הארי מרגיש כל כך שברירי, וזה מרגיש כאילו אני יכול לפרק אותו לחתיכות קטנות אם אני אנשק אותו חזק מדי, אבל הוא עדיין הארי. הוא עדיין הארי שלי. אני לא יכול לתת לו להתפרק, אני לא יכול לתת לו למות, אני פשוט לא יכול. אני אמצא פתרון. הוא לא ימות לי.
אנחנו מתנשקים עד שנשמעת דפיקה רכה על דלת החדר, ואני מתנתק ממנו בדיוק כשהיא נפתחת, ובפתח הדלת מופיעים לונה לאבגוד ונוויל לונגבוטום.
——————-
זה מאוד קשה לחשוב על עלילה לשברים, אז משכתבים פרקים.
היי יצא לי חרוז~
תהנו חמודים~~~
YOU ARE READING
It's All Because Of Me | דרארי
Fanfiction*גמור ובעריכה* - בני משפחת וויזלי מתים בזה אחר זה בגלל גורם לא ידוע, זה התחיל שנתיים אחרי שדראקו והארי התחתנו, האם זה יכול להיות קשור, באיזושהי צורה, לזה? - ״אנחנו יושבים בחדר ההמתנה של בית החולים, מולי בוכה, ארתור מנסה לנחם אותה, אבל אפשר לראות שגם...
