It's All Because Of Me | דרארי

אפילוג

קחו פאנארט במקום מימ 😌
---------------------
נ.מ. הרמיוני

אני עומדת מול הקבר של דראקו, מתבוננת בשורת הקברים הלא נגמרת שלנו.
התאומים בידיי, ואני ממררת בבכי.
מצאתי את המכתב שדראקו כתב להארי בכיס מכנסי הג'ינס שלבש.
אנחנו לבד, לגמרי לבד, אני והילדים שלי, והילד או הילדה של דראקו שעדיין לא נולד.
אפילו לא הספקתי להגיד לו שאני בהריון, גיליתי את זה רק לאחר מותו.
אני זוכרת כמה כעס כשמולי התאבדה.
איך יכול היה לעשות לנו את זה? לי?
הוא השאיר אותי לבד.
חזרתי לבית של ההורים שלי, אני כבר לא יכולה לצאת מהמיטה.
בכל פעם שאני רואה ראש בלונדיני ברחוב אני מתמוטטת בכאב.
נרקיסה נפטרה לאחר ששמעה על מות בנה.
אני מביטה שוב בקברים ולפני שאני שמה לב ברכיי מוטחות על הדשא הקר. אני מתייפחת, והילדים שלי, התינוקות שלי, מביטים בי בבלבול טהור.
אני ממלמלת דברים, לא מצליחה להרכיב משפט, אך בכל זאת קמה בקושי רב על הרגליים, והולכת לרכב הישן של דראקו, שמה את התאומים בכיסאות מאחור, מדליקה מזגן וחוזרת אל חלקת הקבר של המשפחה שלי. עם כמה שאני אוהבת את הילדים שלי, אני צריכה קצת זמן לבד כדי להתאבל.
אני יושבת בשיכול רגליים על הקרקע בסמוך לקבר של דראקו, ומניחה עליו את ידי, בעוד השנייה מונחת על הדשא הלח.
'פאק, דראקו, מה עשית?' אני חושבת.
אני מוציאה את המכתב המקומט מהכיס האחורי של מכנסי היוגה השחורים שלי, וקוראת בקול את המילים הרגשניות.
הקבר של דראקו נמצא צמוד לזה של הארי, אז יותר קל לי.
דמעות מכתימות את הדיו, ואני מתאמצת לקרוא את המילים של דראקו.
הסכרים נפתחים שוב, אני מתייפחת על הדשא, וכשאני לא יכולה עוד להחזיק את עצמי אני נופלת אחורה, מחזיקה את בטני הכואבת, וממררת בבכי תמרורים (ה.כ. למה קוראים לזה בכי תמרורים? ראיתם פעם תמרור בוכה?) כשאני שוכבת על הצד, רגליי אסופות אל בטני.
אני מיד נזכרת בתמונה שרודפת את סיוטיי כבר שבוע. תמונת גופתו של דראקו.

התעוררתי בגלל קול התרסקות באותו הבוקר.
אני יורדת למטה, לרחבת הדשא הגדולה, ומחזה מבעית נגלה לעיני: גופתו המרוסקת של דראקו, מרוחה על הקרקע.
אני מחניקה צעקה וממהרת אליו. דם מכתים את בגדיו, ואת כל האזור.
אני מתקדמת בהיסוס, ומניחה את ידי הרועדת על אזור בית החזה שלו. העצמות מרוסקות, אני יכולה להרגיש את השברים הגבשושיים תחת הטי שירט האפורה שלבש, המוכתמת דם עכשיו. (ה.כ. אני די בטוחה שזה לא אפשרי, אבל זה הפרק האחרון, תנו לי להנות). הרגליים שלו פנו לכיוונים שנראו לא טבעיים, והידיים נראו משוחררות לגמרי מהגוף.

בחילה עולה בגרוני ואני ממהרת לאחד השיחים המקשטים את בית הקברות, ומקיאה.
לאחר מכן אני שוטפת את פי ואת פניי, חוזרת לחלקה של המשפחה שלי, ומטילה לחש ניקיון לאחר שאני מוואדת ששום מוגל לא אורב בסביבה.
לבסוף אני לוחשת "להתראות", מנגבת את פני, ומסתובבת לכיוון המכונית.
אני מתניעה ומכוונת אותה לכיוון בית ילדותי.
אני מסתכלת דרך המראה בבית הקברות ההולך ונעלם, ומלמלת "עד לפעם הבאה".

*אחרי 18 שנים*

דראקו הקטן חגג אתמול את יום ההולדת ה 18 שלו.
הצלחנו להסתדר, עברתי להוגוורטס והילדים שלי עברו איתי.
קראתי לבן של דראקו על שמו, ועכשיו הוא חולק שם עם אחיו הגדול. דראקו כל כך דומה לאביו, וזה כל כך הרבה יותר קשה להסתכל עליו בלי להישבר.
כמובן שלמבוגר יותר אנחנו לא קוראים דראקו, אלא רון, אבל אני חושבת שזה מחבר ביניהם קצת.
אחרי 18 שנים של מאבק בדיכאון, אני סוף סוף יכולה לעזוב את העולם הזה, עשיתי את שלי, גידלתי שלושה ילדים מדהימים בעצמי, והם כולם קוסמים נפלאים.
שלושתם התמיינו לסלית'רין, למרבה הפתעתי, ולאחר שסיימו את הלימודים עברו לעבוד בתור הילאים, ביחד.
הם גדלו בתור שלישיה, באותה שכבת גיל בהוגוורטס. התאומים גדולים מדראקו בשנה בלבד, הוא נולד אחרי 8 חודשים- לפני הזמן, אך נולד ללא פגע בזכות קסמי המרפאים.
לא יכולתי לבקש ילדים יותר מקסימים ומדהימים מהם.
עכשיו, אחרי שווידאתי שלשלושתם יש מספיק כסף ושהם מסודרים, אני עולה לגג המחילה, שומרת בזכרוני כל פיסת מראה שאני יכולה להכיל בדרכי לשם.
אני מגיעה לנקודה ממנה קפץ דראקו, ולא מהססת.
אני עושה את הצעד הגורלי, ושמה קץ לחיי, יודעת כי ניצלתי אותם עד תום.

---------------------

פאקינג פאק.
אעאעאעעאעאעאעאעאעעאעאעאעאעאעאעעא
סיימתי להעלות את הפאנפיק.
כואב לי.
---------
אאאא כתבתי לפאנפיק הזה פאנפיק המשך
קוראים לו שברים
יש הסבר עליו אחר כך כזה
——————
בכל מקרה, בבי עולם.