It's All Because Of Me | דרארי

פרק 8

עברו שעתיים וחצי מאז שהרמיוני סיפרה לארתור ומולי על התאומים, והארי ער עכשיו, אז הרמיוני ואני נכנסים לחדר כדי לספר גם לו את החדשות.
הארי מחייך חיוך גדול, חושף שיניים ״זה נפלא!״ הוא צועק ומשתעל, ואז צוחק.
העור של הארי נראה אפור לאור נורות הפלורסנט בחדר בית החולים, כמו של גוויה. הוא מקיא כל הזמן, ועכשיו נראה כי הוא עשוי רק מעור ועצמות.
אני מרגיש חסר אונים כשאני לא יכול להשתמש בקסמים כדי לעזור לו.
בהתחלה, כשג׳יני חלתה, לקחנו אותה לקדוש מנגו, בית החולים של עולם הקוסמים.
אבל שם הם אמרו שהם לא יודעים מה לא בסדר איתה, שהם לא יכולים לעזור, והציעו שניקח אותה לבית חולים מוגלגי, וככה מצאנו את עצמנו כאן.
כבר יותר מחודש שלא השתמשתי בקסמים, וזה מרגיש מוזר. השרביט נמצא בכיס הפנימי של הז'קט שלי, ליתר ביטחון, אבל אני לא יכול להשתמש בו, חרף הסכם הסודיות.
בסוף הרמיוני יצאה מהחדר, כך שהארי ואני נשארנו לבד.
הוא טפח על המיטה שלו קלות, מסמן לי ללא מילים לשבת לידו, בקושי יכול להזיז את היד- והמראה הזה שובר את ליבי.
אני נשכב לידו, מניח את היד שלי על שלו, וככה אנחנו נרדמים.

אני חולם על הארי, על החתונה, על הנשיקה הראשונה שלנו.
אני חולם על הפעם ההיא שסיפרנו למולי ולארתור על מערכת היחסים ביננו, על הרגע שבו נידו אותי רשמית מהמשפחה- כשסיפרתי לאבא שאני יוצא עם הארי פוטר.
אני חולם על הפעם הראשונה שבה הארי קרא לי בשם ׳אדון פוטר׳, אחרי ששיניתי את שם המשפחה שלי רשמית.
אני חולם על הריקוד הראשון בחתונה, על החיבוק של הרמיוני ושלי, על כל הזכרונות הטובים של הארי ושלי.
אבל בסוף, אחרי כל החלומות הטובים, המאושרים, מתגנב לראשי הזיכרון מהבוקר ההוא, כשהארי קרס.
אני רואה שוב את הארי מתנשף, נחנק, לא מצליח לנשום, ומרגיש שוב את חוסר האונים, את הפחד המכאיב, את האימה שהרגשתי באותו הבוקר, ממש לפני שהוא יצא לעבודה.
בחלום, אני רואה את עצמי כבול לאחד הכיסאות לדירה שלנו, פרקי ידיי מדממים ואימה בעיניי.
אני צורח, קורא להארי בשמו, בעוד אדם חסר פנים חונק אותו, מכאיב לו, הורג אותו לאט לאט, כשאני לא יכול לעשות כלום.
ואז אני מתעורר, מתנשף.
הדמעות מכתימות את פניי, ואני ממהר למחות אותן, מזכיר לעצמי שאני לא יכול לתת להארי לראות אותי בוכה.
אני צריך להיות חזק בשבילו.
—————————————————
אני אשמח לשמוע את דעתכם :)
והללויה, עוד מעט פסח.