It's All Because Of Me | דרארי

פרק 20

סליחה. התמונה פשוט מתאימה לפרק.
———————————————————
אני מתעורר לצד הרמיוני ונאנח, מכריח את עצמי לצאת מהמיטה.
אני מרים את בגדיי מהרצפה והולך לחדרי, הצמוד לזה של הרמיוני.
אני חובט בקיר עם אגרופי. נשארנו שניים. והתיאומים אבל הם לא נחשבים.
איך, לעזאזל, אבטיח הרג את פאקינג ארתור וויזלי?
אני פולט אנחה מתוסכלת ומרים את החולצה הלבנה שנפלה על הרצפה ומביט בה.
אני קורע אותה והכפתורים מתפזרים. אני לא מתייחס לזה ומתיישב על המיטה שלי. אחרי כמה דקות אני מניח את הראש על הכרית ועוצם את עיניי.

(*הפלאשבאק מכיל קטעים מיניים כאלה-לא מפורטים, אבל עדיין. אם אתם לא רוצים לקרוא תדלגו על הפיסקה הזאת*)

'אני לא מאמין. אני לא מאמין! הוא פאקינג אמר לי לעזוב את הבית, כי אני יוצא עם פוטר!'
אני מסתובב בחדר שלי, החדר שהיה שלי לפחות. לוקח את הבגדים שלי, הפריטים האישיים, כל דבר שהפך את המקום הקודר והאפל הזה לבית.
כשאני מסיים לדחוס הכול לתיק קטן, אני מסתכל בפעם האחרונה בחדר ומתעתק לחדרו של הארי במחילה.
אני מוצא אותו מתלבש, שם חולצה מעל החזה השרירי והיפה שלו, מכנסיים שמסתירים את "החבילה".
"היי פוטר" אני מחייך בשחצנות.
הוא מסתובב בבהלה, אך נרגע כשהוא רואה שזה אני. "פוטר? לא עברנו את השלב הזה?"
"ותר לי קצת, הרגע זרקו אותי מהבית." אני מתקרב לנשק אותו בלחי לשלום, אבל הוא זז פתאום והיא נוחתת על השפתיים.
הנשיקה התמימה הזו הופכת במהירות לצרפתית, שהופכת לקרב, שהופכת לתחרות מי קורע לשני את הבגדים מהר יותר.
אני מצמיד אותו לקיר ומסתכל עליו, על עורו השחום, על הקוביות המעוצבות, על הזקפה שבולטת מתחת לבוקסר. "אני מאוהב בך" אני לוחש, נפעם מהדבר היפה בעולם, שכולו שלי.
"כן, זה ברור. אי אפשר שלא להתאהב בי, במיוחד בגלל השיער" הוא מגלגל עיניים, ואני מוריד אותו לרצפה, מצמיד את הז שלי לפיו.
"תפקיד השחצן ההורס עם השיער המדהים שמור לי! הבנת? לי! ואם תגיד את זה עוד פעם אחת..."
"אז מה יקרה?" הוא מתגרה בי, ובגלל שהשפתיים שלו כל כך קרובות אני מרגיש ויברציות של עונג כשהוא מדבר.
"אני אזיין אותך כמו מטורף, אקשור, אסטור, אחנוק, ובקצרה אעשה כל מה שבא לי, כשאתה תצרח ותתחנן לרחמים." אני אומר בקור ובטון האיום המיוחד ששמור למאלפוי.
"נשמע טוב" הוא אומר ומנשק את הכיפה. "השיער שלי יפה יותר משלך."

אני מתעורר כשחיוך מעטר את פניי. אני כל כך מתגעגע להארי.
אני מעביר עוד כמה דקות במיטה כשאני מעלה זכרונות נעימים של הארי ושלי. החל מהדייטים הראשונים, ועד ארוחות בוקר במיטה ודיבורים על לאמץ ילד.
לאחר מכן אני מרגיש עצב, וכאב בחזה, כשאני נזכר ביום בו הארי קרס.
ואחרי כמה דמעות עצב מגיע הכעס.
על אבא שלי, שמותו של אהבת חיי וכל המשפחה שלו קרוב לוודאי קשור בו, על אמא שלי, שלא עצרה בו מלעשות זאת, ובעיקר על עצמי, שלא חזיתי את זה.
הייתי צריך לדעת.
הכל קרה בגללי.
אם רק הייתי משיב בשלילה למכתבו של הארי, או אפילו לא משיב בכלל, אולי- לא, בטוח, הארי לא היה מת.
אני מתחיל לחשוב- שוב- אם המוות של הארי ושאר הוויזלים קשור להורים שלי.
אני נאנח בפעם השלישית בשעה האחרונה וקם מהמיטה.
אני פשוט אלך לשאול אותו.

———————————————————

אמממ אמממממ כן.
תודה לגברת כריסטינה שכתבה לי את הפלאשבאק כי אני גרועה בדברים האלה :)
love_ga_and_hp