It's All Because Of Me | דרארי

פרק 9

"דראקו?" הארי לוחש, ״מה קרה?" הוא שואל בדאגה.
אני עוד מנסה לנשום, ליבי פועם בחוזקה ועיניי עדיין נאבקות בדמעות.
"דראקו?" הוא שואל שוב.
אני מסתכל על בעלי, כל כך חלש ושברירי, שוכב שם, דואג לי- למרות שאני זה שאמור לדאוג לו.
"כלום, פוטר, לא קרה כלום" אני אומר לו, מנסה להרגיעו.
הוא צוחק צחוק חלוש, "פוטר?" הוא מחייך, ואני רואה את עיניו מאירות.
אני צוחק איתו, ומנשק אותו לפני שהוא מניח את ראשו על כתפי ונרדם שוב.
אני מביט בו בשקט, לא יכול לחזור לישון, ומתפלל ללא־יודע־איזה־אל שנמצא פה, שהארי ישרוד את זה.

בארבעת החודשים האחרונים השגרה שלנו היא פחות או יותר אותו הדבר:
הארי מתעורר, אנחנו בודקים מה שלומו, אנחנו יורדים לקפיטריה של בית החולים ואוכלים, אנחנו חוזרים למעלה, יושבים עם הארי עד שהוא נרדם שוב.
כל לוח הזמנים שלנו סובב סביבו.
אם הארי נרדם בערב גם אנחנו הולכים לישון, אם בצוהריים ארתור ומולי נשארים בבית החולים והרמיוני ואני הולכים לעשות דברים הכרחיים מחוץ לבית החולים- קניות לכבוד התאומים, סמטת דיאגון לפעמים, בנק הקוסמים, הייתה פעם אחת שהיינו גם בהוגוורטס.

אני נכנס עכשיו לחדר של הארי, מדי פעם אנחנו לא נכנסים ביחד לחדרו, אחא כל אחד לחוד.
הוא כבר לא יכול להרים את היד שלו עכשיו, והוא נראה כל כך שביר, כאילו שאם אני אגע בו הוא יתנפץ למליון רסיסים של הילד שנשאר בחיים.
אני יושב בכיסא שליד המיטה שלו, שבינתיים הפכה ל'מיטה שלו' ולא 'מיטת בית החולים'.
אנחנו מדברים קצת, משלימים פערים, למרות שאין ממש על מה לדבר, כי כמו שאמרתי- השגרה שלנו היא פחות אותו הדבר.
אני שואל את הארי לשלומו, והוא עונה ״גוסס, אבל זה לא חדש״ הוא ניסה להצחיק אותי, כי אני יודע שאני נראה עגום, אבל אני לא מסוגל. לא כשהוא נראה ככה. לא כשאני יודע שאני הולך לאבד אותו, ושאין שום דבר שאני יכול לעשות.
ואז הארי שואל " למה אתה יושב כל כך רחוק?" הוא מחייך ומנסה להתגרות בי, "אתה מפחד ממני?" הוא מרים גבה ואני צוחק.
"תשתוק, אדיוט" אני אומר לו, והאידיוט צוחק.
ואז הארי משתעל ומשתנק, דמעות עולות בעיניו והוא מסתכל עליי באימה, ואז מבטו נהיה חלול והמכונות שסביבנו מתחילות לצפצף, ואחיות לבושות מדים כחלחלים נוהרות לחדר הקטן.
אחת מהן מוציאה אותי אל המסדרון, בעוד הרופא מתחיל לחלק פקודות.
הרמיוני, ארתור ומולי, שישבו עד אותו הרגע בחדר ההמתנה, עמדו עכשיו, נראים מבוהלים.
הרמיוני מביטה אל תוך עיניי, ואני יודע שהיא הבינה.
דמעות מציפות את עיניה, והיא קורסת על אחד הכיסאות, משעינה את ראשה על הקיר הלבן של בית החולים, בוכה בשקט.

—————————————————
אופסי דופסי
-
אנשיםאנשים אני רוצה להגיד לכם תודה 😳
(ישלי קראש על האימוג׳י הזה סליחה)
כאילו פאק כשהעליתי את הפאנפיק לפה לא חשבתי שזה יגיע למקומות כאלה.
אני מניחה שזה לא הרבה בהשוואה לסיפורים אחרים בוואטפאד אבל זה הרבה מאודמאוד בשבילי אז אמממ תודה לכם :)
אני קוראת את התגובות ומחייכת כשאני קוראת אותן :)))
תמשיכו להגיב, אני אשמח לשמוע את דעתכם :)
ועכשיו, אם סיימנו עם הקיטש, אני ממש אוהבת הפאנארט שהשתמשתי בו בפרק
הזה 😳