It's All Because Of Me | דרארי

פרק 12

אני נוהג על אוטומט, בקושי שם לב לדרכים. אני באמת ובתמים מתגעגע להורים שלי, למרות כל מה שקרה ביננו, הם עדיין ההורים שלי, וזה לא הולך להשתנות בזמן הקרוב.
אני צריך אותם, במיוחד עכשיו, כשהכל קורס סביבי.
עובר הזמן, אני מאזין למוזיקה ברדיו, מתנגן עכשיו השיר Blood של My Chemical Romance  (השיר שהוספתי למעלה  -ה.כ) אני חושב כמה אירוני זה, כשלשיר קוראים Blood ורוב הסיכויים שדם יישפך על מרצפות הבית הישן שלי כשאבא ואני ניפגש שוב אחרי כל השנים האלה.
הרמיוני מתקשרת. ארתור הרמיוני ואני משתמשים ביננו רק בעזרת הטלפונים, גילינו שזה הרבה יותר פשוט וקל.
"איפה נעלמת?" קולה של הרמיוני נשמע מהמכשיר "חשבתי שאתה לוקח יום חופש היום"
שיט אני חושב. "אממממממ...." אני מנסה למצוא תירוץ אמין ללמה אני לא בבית, אבל בסוף מחליט להגיד לה את האמת, כי זאת הרמיוני, החברה הכי טובה שלי, והיא תמיד יודעת מתי אני משקר, "אני....." אני לוקח נשימה עמוקה "אני בדרך לבית של ההורים שלי"
"אתה מה?!?!?"הרמיוני צועקת מהטלפון "למה שתעשה דבר כזה??? אחרי כל מה שהם עשו לך אתה חוזר אליהם??????"
"אלה ההורים שלי הרמיוני, אני רק רוצה לנסות."
הרמיוני לא אומרת מילה כמה דקות, ואז "אוקיי, תעשה מה שבא לך" היא נושמת עמוק "רק אל תגיד שלא הזהרתי אותך" ואז היא מנתקת את השיחה. אני מגביר את המוזיקה שבוקעת מהרדיו ונותן למילים מהשיר להחליף את המילים שהרמיוני אמרה.

אני מגיע לאחוזת מאלפוי. אני רואה את שערי הברזל הגדולים המקיפים את הגינה המטופחת, את המזרקה ואת הטווסים שמסתובבים סביב.
אני מחנה את המכונית מאחורי השערים הגבוהים, יוצא ממנה והולך קדימה עד שאני מגיע לידיות המתכת הכבדות.
ממרחק אני רואה את הדלתות של האחוזה נפתחות לשתי דמויות היוצאות מהן- אני מנחש שאלה ההורים שלי, אבל לא בטוח. בכל מקרה, אני מקווה שאלה הם.  מאחורי שתי הדמויות הולכות עוד 5 דמויות קטנות, ננסיות, ואני מניח שאלה גמדוני בית. אני מגחך כשאני נזכר באלרג"ה.
כל שבע הדמויות מתקרבות ואני שמח וחושש כאחד שאני מגלה שאלה אכן ההורים שלי.
אבא, שערו הבלונדיני משוך בעזרת ג'ל לאחור, מסתכל עליי בעזרת עיניו האפורות החודרות ומתקדם לעברי. גמדוני הבית משתופפים מאחוריו, כאילו מפחדים.
שערי הברזל נפתחים בשקט לא-טבעי ואני מאגרף את ידיי בכדי להסתיר את הרעידות שתוקפות אותן בעל כורחי.
"דראקו" הוא אומר, קולו נוטף ארס. אני מחכה, מצפה שהוא יאמר עוד משהו, וכאשר אני מבין שהוא לא הולך לפתוח את פיו, אני אומר "היי אבא, מה שלומך?"
לפני שאני שם לב מה קורה דמות רזה בשיעור בלונדיני מסתערת עליי בחיבוק.
אני מחבק את אימי בחזרה, וכשאנחנו מתנתקים לבסוף היא בוחנת  אותי בעיניה הכחולות, בודקת מה השתנה אצלי בזמן הזה שלא נפגשנו.
עיניה עוצרות על טבעת הנישואים שעל אצבעי. היא מסתכלת בתיעוב על הטבעת והולכת אחורה, כאילו מסתתרת מאחורי אבי.
"מה אתה עושה פה, דראקו?" אבא שואל
"אני.... אממממממ..... באתי לדבר?" אני ספק שואל ספק אומר.
הוא מחווה בידו אל עבר האחוזה ומתחיל ללכת בלי לחכות לתגובתי.
* * * * *

אנחנו יושבים בשתיקה בטרקלין שקירותיו סגולים ואני מביט בתקרה ומופתע לראות לראות את הנברשת הגדולה, אשר נהרסה בזמן המלחמה.
אני מכחכח בגרוני כדי לשבור את השקט המביך "אז... מה חדש?"
"הבן שלי, שבגד במשפחה שלו, חזר בשביל, אממ, לדבר" הוא ירק את המילה האחרונה בזלזול "חוץ מזה, כלום. מה איתך?"
ברצינות??? אחרי כל השנים האלה זה מה שיש לו להגיד לי????
הרמיוני צדקה, כמו תמיד. היה אסור לי לבוא לפה , זאת הייתה טעות, אני בטוח שכשאחזור הביתה והרמיוני תבין מה קרה אני אשמע את ה"אמרתי לך" שמגיע לי.
נשמתי עמוק, חשקתי את שיני, ואמרתי "כל מי שחשבתי למשפחה שלי, מלבד הרמיוני וארתור-" הייתי בטוח ששמעתי את אבא ממלמל 'לא לעוד הרבה זמן', אבל לא ייחסתי לזה חשיבות "-כולל בעלי, מתו בגלל מחלה ארורה, אם אתם לא מחשיבים את העובדה שמולי התאבדה, ואני בקושי מחזיק מעמד." אגרפתי את ידיי "אבל חוץ מזה, כלום" חזרתי על מילותיו של אבי.
הם לא נראו מופתעים במיוחד, והנחתי שכל עולם הקוסמים מודע למצב. לפתע אמא פלטה "ולמה אתה חושב שזו אשמתנו?"
הרמתי גבה בלונדינית אחת, מביט בה מבולבל, "אף פעם לא אמרתי שזו אשמתכם." אימי נראתה כאילו היא רוצה לבעוט בעצמה, ואבי נראה כאילו הוא רוצה לבעוט בה.
"לא משנה" הוא אמר "מה אתה רוצה מאיתנו"
"לחזור לדבר איתכם?" שאלתי כאילו שזה מובן מאליו "אתם ההורים שלי!" כמעט צעקתי.
אבי הסתכל עלי ואמר בקול קר כקרח "אתה לא הבן שלי. הבן שלי מת ברגע שהוא אמר 'כן' להארי פוטר"
"לוציוס!"אמא קראה כשהוא קם מכיסאו ופנה ללכת.
היא הסתכלה עלי במבט עצוב שכזה "להתראות דראקו" אמרה והלכה אחריו.
יצאתי מהבית והלכתי לכיוון השערים הגדולים. הפ בדיוק החלו להיפתח כשהחלטתי שלא ככה אני רוצה  לסיים עם זה.
ספק הלכתי ספק רצתי חזרה לביתי הישן, נחוש להציל את המעט שנשאר מהמשפחה שלי.
אני הולך בתוך האחוזה והשטיח המפואר שפרוש על רצפתה מעמעם את צעדיי. פניתי לכיוון הסלון ושמעתי את הוריי מדברים.
"ידעתי שהיינו צריכים לעשות את זה לפני שהוא התאהב בו!" קולה של אימי נשמע "והיינו צריכים להתחיל איתו!"
הוצאתי את הטלפון שלי מהכיס האחורי של הג'ינס הכחול שלבשתי והקלטתי את השיחה.
"את יודעת שלא היינו מצליחים להכין אותה לפני שהוא התאהב בו" אבא אמר את המילה האחרונה במעין גועל, "ואת גם יודעת שלא היינו יכולים לבחור מי ידבק בה, זה לא תלוי בנו, אין שום דבר שנוכל לעשות, מלבד החיסון"
אמא נאנחה "לפחות עם האמא הכל הלך כמתוכנן"
מה הולך פה????
"אנחנו צריכים לסיים עם האבא ו-" היא עצרה כששמעה את הטלפון שלי נופל.
פתחתי בריצה לפני שהם הבחינו בי והסתתרתי מאחורי השיחים.
אחרי שהם חזרו לתוך הבית יצאתי כי מהר שאני יכול משטח האחוזה ונכנסתי למכונית.
התנעתי והתחלתי בנסיעה, לא מסתכל לאחור 

———————————————————

כתבתי פרק ארוך!
תהיו גאים בי!
לאדעת למה הפכתי את לוציוס לכזה מניאק
אבל נתמודד 😳
—-
אני אשמח לשמוע מה חשבתם על הפרק :))