אני כבר לא יכול לסבול את זה.
מרלין, למה לעזאזל כולם מתים מסביבי?
אני אפילו לא זוכר את ההלוויה של הארי.
אני רק זוכר כמה שבכיתי, שלא הצלחתי להוציא משפט אחד.
אני זוכר כמה רציתי שההורים שלי יהיו שם איתי, יתמכו בי, ישימו את המחלוקות בינינו רגע בצד, ינסו לעזור לפאקינג בן שלהם, שכרגע חווה את האובדן הגדול ביותר שאי פעם יחווה.
שלחתי להם מכתב, התחננתי שיגיעו. לפחות אמא.
ידעתי שאבא בחיים לא יסכים.
הוא מתעב את הארי, את הוויזלים, ויחסים להטביים בכללי יותר מידי.
המכתב הגיע קרוע בתוך שקית פלסטיק תוך מספר שעות.
(טריגרים: דם, פגיעה עצמית, מוות, התאבדות, סכין- עד סוף
הפסקה)
מולי חתכה את הורידים שלה כמה שעות אחרי ההלוויה.
היא עזבה אותנו.
פשוט ככה.
היא החליטה לשים קץ לחיה, ולעזוב אותנו, לתת לנו להתמודד לבד.
למות.
היא לא יכלה לקחת את זה עוד, ואני לא חושב שיש מישהו שיכול להבין את זה יותר ממני, אבל אני לא יודעת איך יכלה לעשות את זה לנו, למשפחה שלה.
לתת לנו לסבול עוד מקרה מוות.
להשאיר את ארתור לבד.
הרמיוני מצאה אותה בחדר שהיה של הארי ורון כשלמדו בהוגוורטס.
פרקי ידיה היו מלאי דם שנטף לרצפה והכתים כל דבר שנקרה בדרכו.
סכין מבטח מגואלת בדם הייתה שמוטה על הרצפה, ועיניה הפקוחות באימה, פחד, עצב ועוד מגוון רגשות שכאילו נשארו שם גם אחרי שרוח חייה עזבה את גופה ירדפו את הסיוטים שלי לנצח.
אני לא חושב שמישהו מאיתנו יכול לעמוד בעוד משהו שכולל בתוכו מקרה מוות.
ארתור פשוט יושב שם, על הספה במחילה, ובוהה בחלל האוויר.
הרמיוני בהלם, וכל מה שהיא עושה זה לטפל בתאומים, ב ארתור ובי.
ואני, אני סתם יושב על המיטה שהייתה של הארי ושלי, מחזיק בתמונה שצילמנו בבית החולים, בוכה, ותוהה למה.
למה זה קורה לנו? מה עשינו? מה יכולנו לעשות שהיה כל כך נוראי וכל כך מרושע וכל כך לא יודע מה שכל זה מגיע לנו?
****
עברה קצת פחות משנה וחצי.
קצת פחות משנה וחצי מאז המוות של ג׳יני.
קצת פחות משנה וחצי מאז שהכל התחיל.
קצת פחות משנה וחצי מאז שחיינו השתנו מקצה אחד לשני.
פאקינג שנה וחצי.
כשבועיים אחרי המוות של הארי ומולי, שהפרידו בין שני המקרים ימים בודדים, ארתור סוף סוף התחיל להתעשת על עצמו וקם מהספה.
זה קרה הרבה יותר מהר ממה שציפיתי.
ממה שכולנו ציפינו.
אנחנו מתחילים לחזור לאט לאט לשגרה. שגרה מבורכת, מעורבבת בדיכאון כבד, עצב ואבל, אבל שגרה מבורכת.
חזרתי לעבודה, הרמיוני בבית עם הילדים שלה, לונה ונוויל באים לבקר בכל רגע פנוי שיש להם.
קיבלו את ארתור בחזרה למשרד הקסמים ואנחנו שוב בסדר.
אם מתעלמים מזה שכמעט כל המשפחה שלנו מתה, כמובן, אבל חוץ מזה אנחנו בסדר לגמרי.
קמתי היום בבוקר והחלטתי לחזור לדבר עם המשפחה שלי.
בדיעבד אני מבין שזה היה דבר מאוד, מאוד מטומטם לעשות , אבל בבוקר באמת שלא היה לי אכפת.
נכנסתי למכונית שלי- הארי קנה לי אותה כמתנת חתונה, והיא דומה באופן מחשיד למכונית המעופפת של ארתור.
להגנתי יש להגיד שניסיתי, והיא לא מצליחה לטוס בשמיים.
הללויה.
אני לא יודע מה היה קורה אם להארי הייתה אופציה לטוס בשמים עם מכונית כחולה מעופפת.
בפעם הקודמת שזה קרה זה לא נגמר טוב.
בכל מקרה, איפה הייתי, אה- כן, נכנסתי למכונית הלא־מעופפת שליו דעתי לאחוזת מאלפוי. בית ילדותי.
——————————————
ומעכשיו, עד משו כמו חמישה פרקים, אני לא אהרוג אף אחד, מבטיחה.
אגב, ממש כאב לי להרוג אותה
YOU ARE READING
It's All Because Of Me | דרארי
Fanfiction*גמור ובעריכה* - בני משפחת וויזלי מתים בזה אחר זה בגלל גורם לא ידוע, זה התחיל שנתיים אחרי שדראקו והארי התחתנו, האם זה יכול להיות קשור, באיזושהי צורה, לזה? - ״אנחנו יושבים בחדר ההמתנה של בית החולים, מולי בוכה, ארתור מנסה לנחם אותה, אבל אפשר לראות שגם...
