אני מגמגם, לא יודע מה להגיד.
למדתי לאהוב אותה, את ג'יני.
היא משפחה. היא הייתה משפחה.
למדתי לאהוב את כל הוויזלים.
"רון.." הארי אומר בשקט, "רון אמר שאנחנו צריכים להגיע לבית החולים ההוא"
דמעות ממלאות את עיניו שוב, וכשהוא מכניס את המפתח, אני מניח את ידי על ידו והוא עוזב את המפתח בקהות חושים.
אני מחליף איתו מקומות.
כמובן שהייתי מעדיף להתעתק לשם, אבל בית החולים בו אושפזה ג'יני הוא בית חולים מוגלגי.
במהלך כל הנסיעה הארי לא הפסיק לבכות, ואני לא הפסקתי לחשוב על ג'יני.
על המחלה הארורה חסרת השם בה חלתה לפני כמה חודשים.
ביום ראשון בהיר אחד, אחרי שהגענו למחילה בעקבות ההזמנה של מולי, ג'יני פשוט... קרסה.
מולי נלחצה, והגענו לקדוש מנגו.
משם הכל רק הדרדר.
הם לא ידעו מה לעשות, ושלחו אותנו לבית חולים מוגלגי- בטענה שאולי היא חלתה במחלה מוגלגית שהם לא ידעו עליה.
אבל גם שם, גם בבית החולים המוגלגי, לא ידעו מה זה.
הם אמרו שהאיברים הפנימיים שלה פשוט מפסיקים לעבוד- בלי כל סיבה נראית לעין.
אבל לעומת המרפאים בקדוש מנגו, הרופאים בבית החולים המוגלגי לא הפסיקו לנסות להציל אותה. לעזור לה. ובסוף, הם דאגו שיהיה לה נוח.
כולנו ידענו שאין מרפא, כולנו ידענו שהדבר הזה יהרוג אותה בסוף, אבל אף אחד מאיתנו לא חשב שזה יקרה כל כך פאקינג מהר.
מולי לא יצאה מהמיטה.
היא בכתה כל הזמן, וארתור לא ידע מה לעשות כדי להקל עליה בלי להתפרק בעצמו.
אבל לא עבר זמן רב לאחר מכן עד שגם ג'ורג' חלה.
הוא לא חזר למה שהיה אחרי שפרד מת, ואחרי ג׳יני הוא החל לאבד את עצמו לגמרי.
לפני כן הוא ניסה להדחיק את רגשות האובדן הקשה, אחרי ג׳יני גם את זה הוא לא עשה.
הוא רק ישב בחדרו הישן ששימש כמחסן אחרי שעזב את הבית, בהה במיטתו של פרד, ובכה בשקט.
הרמיוני מצאה אותו שוכב על צידו על רצפת החדר, עיניו פעורות ופיו פתוח קצת, נשימתו הייתה כל כך חלושה וכל כך שבירה, עד שהיא פחדה לעזוב את החדר, שמה יפסיק לנשום עד שתחזור.
בסוף, היא שלחה את הפטרונוס שלה עם ההודעה, וביל וצ'ארלי נשאו את גופו החלוש של אחיהם הקטן.
עד שהגענו לבית החולים ליבו הפסיק לפעום.
חזרנו למחילה, אבל צ'ארלי קרס גם הוא.
הוא פשוט נפל.
ככה.
מולי נפלה על ברכיה ונגעה בחזה שלו, אוחזת בחולצתו ובוכה, ממלמלת ״אני לא יכולה יותר״ בלי סוף, בעוד הדמעות מחתימות את פניה.
ביל ופרסי לא איחרו לחלות גם הם.
אבל אצלם קריסת המערכות (ה.כ. הדברים שאני יודעת מהאנטומיה של גריי) הגיעה אחרי מספר שבועות, ולא דקות כמו אצל צ'ארלי וג'ורג', כך שהיה לנו קצת זמן להיפרד מהם, אבל היא לא איחרה לבוא.
חצי שנה אחרי המוות של ג׳יני נשארו ממשפחת וויזלי רק מולי, ארתור, ורון.
וזהו.
וגם לרון לא לקח הרבה זמן עד שהצטרף לאחיו ואחותו, אבל על זה אני ארחיב בזמן אחר.
מולי וארתור לא הצליחו לתפקד.
אף אחד מהם לא הצליח לצאת מהמיטה בבוקר, הם אכלו רק כי הכרחנו אותם, הם ויתרו על החיים.
אבל אף אחד לא יכול להאשים אותם, כמובן.
לאבד את (כמעט) כל הילדים שלך תוך חצי שנה... זה קשה.
בלשון המעטה.
———————————————
פרק משוכתב מספר שתיים~
אגב, אם כבר הפאנפיק בעריכה, אם אתם רואים שגיאות כתיב/שגיאות הקלדה/ שיט בסגנון אני אשמח אם תגידו לי.
YOU ARE READING
It's All Because Of Me | דרארי
Fanfiction*גמור ובעריכה* - בני משפחת וויזלי מתים בזה אחר זה בגלל גורם לא ידוע, זה התחיל שנתיים אחרי שדראקו והארי התחתנו, האם זה יכול להיות קשור, באיזושהי צורה, לזה? - ״אנחנו יושבים בחדר ההמתנה של בית החולים, מולי בוכה, ארתור מנסה לנחם אותה, אבל אפשר לראות שגם...
