אני מהמחשב ואין לי כח להוריד מימ :/
קחו פאנארט שכבר היה לי על המחשב :)
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
נ.מ. הרמיוני
המכתב של דראקו הגיע מוקדם יותר באותו בוקר, והחלטתי שכדאי שאקח חופשה קצרה, רק כדי לוודא שארתור ודראקו בסדר, וגם כדי לעזור לדראקו למצוא עבודה חדשה.
כשעליתי באותו היום על הנימבוס 2000 הישן של הארי (סתם כדי להיזכר בזמנים טובים יותר) במטרה לצאת מהשטח של הוגוורטס ולהתעתק למחילה, לרגע לא דמיינתי את המראות להם אחשף כשאחזור הביתה.
אני מתעתקת למחילה, וממהרת להיכנס כשאני שומעת את בכי הילדים שלי.
ברגע שרגלי דורכת על רצפת המטבח אני מבינה שמשהו לא בסדר.
הדבר הראשון שאני רואה הוא את דראקו יושב שפוף, כשידיו חופנות את פניו.
אני מתקדמת אליו, וככל שאני מתקרבת אני מגלה עוד מאירועי הימים האחרונים.
אבטיח שבור נח על הרצפה, ולא רחוק ממנו נמצא גופו של ארתור, שכוב על הרצפה.
דראקו יושב וממלמל לעצמו דברים. אני מגיעה אליו ומניחה את ידי על כתפו הרועדת, ואני מבינה שהוא מתייפח. "דראקו?" אני שואלת, הוא לא מגיב, רק ממשיך להתייפח אל תוך ידייו. "דראקו?" אני מנסה שוב, הפעם הוא מרים את פניו אליי. העיניים שלו אדומות ונפוחות, פניו חיוורות, ומיץ אבטיח מכתים את בגדיו. "מה קרה, דראקו?" אני שואלת, דואגת.
"א- ארתור הוא-" הוא מגמגם ולא מצליח להשלים את המשפט. "מה קרה לארתור, דראקו?" אני שואלת אותו לאט, כמו ששואלים ילד קטן. "הוא- הוא- מ-" דראקו מנסה שוב, ולא מצליח לסיים. אני יושבת לידו ומחבקת אותו ביד אחת. לאחר מכן אני מניחה את ידי הפנויה על ידו של ארתור, ולא מבינה מה מרגיש לי מוזר. כעבור כמה שניות אני תופסת ודמעות מתחילות לברוח מעיניי.
ארתור מת.
איך?
מה קרה?
"דראקו" אני מנסה לדבר וקולי נשבר. במקום לדבר אני מושכת את דראקו איתי לעמידה, מכינה שתי כוסות תה, ומובילה את שנינו לסלון, שם שני הילדים שלי שוכבים ישנים בתוך העריסות שלהם.
אחרי כמה דקות של שקט דראקו אומר "אבטיח נפל לו על הראש. אבטיח. אני אפילו לא יודע איך זה אפשרי" הוא מניח את מרפקיו על ברכיו וחופן בעזרת כפות ידיו את פניו.
שנינו יושבים שם בשקט עד שאנחנו נרדמים.
*****
אנחנו יושבים בכנסייה, וכשהכומר מדבר אני לא מקשיבה.
אני עדיין לא מבינה איך זה אפשרי. אבטיח?
עכשיו תורי לקום.
אני הולכת אל ארון הקבורה ומביטה בפניו של ארתור. הוא נראה ישן.
אני בוהה בו עוד קצת, וחוזרת למקומי.
עוד כמה מכרים של ארתור הולכים לארון, נפרדים ממנו.
לאחר מכן אנחנו יוצאים כדי לקבור אותו, ואני מביטה בשורת הקברים הלא נגמרת של המשפחה שלנו.
למה זה קורה לנו?
אנחנו חוזרים הביתה ואני מתמוטטת, נופלת על ברכיי ומתחילה לבכות.
דראקו לוקח את התאומים הישנים למיטות שלהם למעלה, ואז יורד בחזרה למטה, יושב לידי, אוסף את גופי הרועד קרוב אליו, ובוכה איתי.
וכך אנחנו יושבים שנינו ובוכים על הרצפה, עד שאנחנו מתחילים להתעייף ועולים לחדרים שלנו.
כל אחד פונה לחדר שלו , אבל כשדראקו פותח את דלת חדרו אני עוצרת אותו. " אתה יכול להישאר איתי?" אני מבקשת. הוא לא עונה, אבל סוגר בחזרה את הדלת ונכנס איתי לחדרי.
בלי לומר מילה, אני מחליפה את שמלתי השחורה לפיג'מה, דראקו מוריד את החליפה שלו ונשאר בתחתוני בוקסר אפורים, ושנינו נכנסים למיטה.
הוא מחבק אותי ואנחנו נרדמים ככה.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
פרק קצר, אני יודעת.
אני די שונאת אותו :/
עדיין במחסום כתיבה, אבל בפרק הבא אני מבטיחה שיהיה דרארי.
הוא כמעט גמור ://
----
אני אשמח לשמוע את דעתכם על הפרק :)
------------
אעאעעאאעעא אנשיםםםםםםםםםם הפאנפיק הגיע לאלף קריאותתתתת
תודה לכםםםםםםם
כשהעליתי אותו לא ציפיתי שכל כך הרבה אנשים יקראו אותו ואני- אעאעאע
אין לי מה לכתוב וצר
בבי :)
YOU ARE READING
It's All Because Of Me | דרארי
Fanfiction*גמור ובעריכה* - בני משפחת וויזלי מתים בזה אחר זה בגלל גורם לא ידוע, זה התחיל שנתיים אחרי שדראקו והארי התחתנו, האם זה יכול להיות קשור, באיזושהי צורה, לזה? - ״אנחנו יושבים בחדר ההמתנה של בית החולים, מולי בוכה, ארתור מנסה לנחם אותה, אבל אפשר לראות שגם...
