It's All Because Of Me | דרארי

פרק 22

נ.מ. דראקו

עשיתי את זה, שאלתי אותו את השאלה שאני מתפתה לשאול מאז שמעתי את השיחה שלהם בביקור האחרון שלי פה, ואבא אפילו לא נראה כועס על שהאשמתי אותו ברצח.
"כן" הוא אומר. אני אפילו לא מופתע.
"מ-מה-?" אני ממלמל. 'אדיוט. למה אתה ממלמל?' אני חושב.
"אני הרגתי את הפוטר המטומטם ואת הוויזלים הבוגדים שלך, ואני לא מתחרט על זה לרגע" אבי אומר בביטחון.
"ל-למה-?" למה, לעזאזל, אני ממלמל?
"רק ככה יכולת לעבור את השלב המרדני האדיוטי שלך. אני רק עצוב שחזרת לפני שהספקתי להיפטר גם מהבוצדמית הזאת, גריינג'ר. נו טוב, אני מניח שזה לא יכול להזיק. נרקיסה, יקירתי, (ה.כ. דמיינו את זה
כ"Narcissa, dear" עם מבטא בריטי) תביאי את אחד מגמדוני הבית ותצווי עליו למצוא דרך להרוג את גריינג'ר והילדים המטומטמים שלה"
אני נחנק ומשתעל קצת, לפני שאני מתעשת.
אני מתקדם במהירות עצבנית אל עבר אבי- לא, אל עבר לוציוס מאלפוי. האדם שהרג את המשפחה שלי לא יכול להיקרא אבא שלי- אני שולף את שרביטי, מחזיק אותו צמוד לצוואר של לוציוס.
"מה אתה עושה, דראקו?" הוא אומר בזלזול, לא חושב שאני באמת יכול לפגוע בו- ואת האמת? גם אני לא חושב שאני יכול.
"למה, לעזאזל, עשית את זה???" אני צועק עליו "עד שסוף סוף הייתי מאושר, עד שסוף סוף הייתה לי סיבה לקום בבוקר, עד שסוף סוף התנתקתי מהקשרים הרעילים שהיו לי איתכם, למה היית חייב להרוס הכל????"
אני יורה אל תוך פרצופו את מה שעל ליבי, ויש בזה משהו משחרר.
"אוי, נו, לא באמת היית מאושר, דראקו" הוא אומר את המילה 'מאושר' כאילו הייתה מילה המתארת זבל "זה בסך הכל שלב מרדני מטומטם שלך, הוא פשוט הגיע עכשיו, במקום כשהיית בבית הספר, ובמקום לשנות את הצבע של השיער שלך התחתנת עם פוטר" אני לא מאמין. איך הוא מעז? לשנות את הצבע של השיער המדהים שלי? רק הרעיון העביר בי חלחלה "אתה לא באמת יכול 'להתאהב' בגבר אחר" הוא ממשך "בטח שלא בפוטר" הוא יורק את שם המשפחה של אהבת חיי, את שם המשפחה שלי.
אני לא יכול לשמוע את זה יותר.
אני מטיח את אגרופי הפנוי בפניו, ואפו מתחיל לדמם.
"מה, לעזאזל, אתה חושב שאתה עושה?!?!" הוא צורח עליי.
"תשתוק!" אני צועק עליו בחזרה "הרסת את החיים שלי. הרגת את המשפחה שלי. אתה-" אני לא מסוגל להשלים את המשפט.
במקום זה, אני מרים את שרביטי "זה מגיע לך" אני לוחש, ושניות לאחר מכן צועק "אבדה קדברה!" ופרץ של אור ירוק כועס משולח בלוציוס מאלפוי. אבא שלי. אני הרגתי את אבא שלי. דמי ובשרי.
אני בוהה בגופה שלו, מתכופף וסוגר את עפעפיו על עיניו המתות, שבהו בחלל הריק.
למה אני לא מרגיש אַשְׁמָה?

———————————————————

סליחה שהפרק קצר :/
—
אגב, אני אשמח לשמוע את דעתכם, ויותר מאשמח אם תגידו לי איפה לשפר, זה הפאנפיק הראשון שאני כותבת ואני אשמח לעצות :)