It's All Because Of Me | דרארי

פרק 10

אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה שהמילים האחרונות שלי אליו היו 'תשתוק, אדיוט' .
אני לא יכול להפסיק לבכות, ואני לא מבין איך.
הייתם חושבים שהדמעות היו נגמרות בשלב מסוים, אבל כבר כמה שעות שאני שוכב על מיטת בית החולים שהייתה עד לפני פחות מ17 שעות המיטה של הארי, וממרר בבכי.
הוא היה אהבת חיי, כל העולם שלי, אני לא יודע איך אני אשרוד בלעדיו, אני לא יודע איך זה אפשרי, אני לא יודע אם אני אצליח. אני בקושי יכול לחשוב עליו כ'היה'.
ארתור מתפרץ פתאום לתוך החדר, "הרמיוני יולדת!" הוא צועק, עיניו עדיין אדומות ונפוחות, שערו מבולגן וחולצתו מוכתמת.
שנינו רצים לחדר הלידה, הרמיוני ומולי בפנים עכשיו, וארתור ואני מחכים בחוץ.
אני כוסס את ציפורן האגודל שלי. "הוא לא היה לחכות עוד 17 שעות?" אני שואל.
ארתור צוחק, צחוק חסר שמחה, כשהוא מבין שהתכוונתי למוות של הארי, דמעה חומקת מעיניו.

עברו כמה שעות, אני לא יודע כמה בדיוק, וקראו לנו להיכנס לחדר שהרמיוני נמצאת בו.
החדר זהה פחות או יותר לחדר בו שהה הארי, עם מספר שינויים קלים.
וילונות ורודים רכים קישטו את החלונות, ואגרטל כחול נח על אחת השידות.
הרמיוני ישבה על המיטה, מחזיקה בני הילדים, את הילדה עטפה שמיכה ורודה ואת הילד אחת כחולה, וכובעים זעירים בצבעים תואמים כיסו על ראשם.
הרמיוני בכתה, דמעות שמחה שהתערבבו עם דמעות העצב שלה.
"איך קוראים להם?" אני שואל ויושב על קצה המיטה, מביט בהם בחיוך.
"זאת ג'יני מולי הרמיוני וויזלי" היא מחייכת ומצחקקת "וזה, תתרכז,״ היא מרימה גבה, ״רון הארי ג'ורג' פרד ביל פרסי צ'ארלי ארתור דראקו וויזלי" פתאום נוויל-שפשוט הופיע שם, אני נשבע- אומר "יש לו את השם הכי ארוך בעולם, אני בטוח שהוא ניצח את דמבלדור" כולנו צוחקים ואז אני אומר "רגע, ארתור מולי ואני עדיין לא מתים! את רוצה להרוג אותנו כדי לקחת את הירושה לעצמך?"
עוברים כמה רגעים מאושרים ביננו, אנחנו שמחים, צוחקים, בוכים, כולם ביחד, גם אלה שכבר לא בין החיים.
אנחנו מצלמים תמונה, ואני כבר יודע מה אני הולך לעשות עם העותק שלי של התמונה.

——————————

הכתב קטן ומוזר רק אצלי? או שגם אצלכם?