It's All Because Of Me | דרארי

פרק 18

קמתי הבוקר, והבית היה הפוך.
עוד הייתי מטושטש מהשינה, ולקח לי קצת זמן לקלוט את ארתור ישן על הספה והתאומים מאחוריו, מחוצים כנגד משענת הספה.
נאנחתי והרמתי את התאומים למיטות שלהם, בחדר של הרמיוני.
לאחר מכן בדקתי מה השעה. רק ארבע לפנות בוקר.
הטלתי לחש ניקיון בסלון, לאחר מכן במטבח, ואז בחדר הכביסה הצמוד אליו.
החלטתי שזה לא מספיק, שהמחילה עדיין מבולגנת,  וממילא אין לי מה לעשות כי אני מובטל, אז עליתי למעלה, והתחלתי לנקות.
נכנסתי לחדר של ג'יני הנמצא בקומה השנייה.
הסטתי את הווילונות והחדר הואר, והזכיר לי את הזמנים שלפני המוות שלה.
הפוסטרים שלה של אחיות הגורל וקפטן ההרפיות מהוליהד, גוונג ג'ונס, עדיין היו תלויים על הקירות.
הטלתי את לחש הניקיון והאבק שנח על שולחן הכתיבה והמיטה נעלם, הבגדים בארון שלה קופלו ואובקו, והפוסטרים קופלו והונחו על השולחן.
בהיתי בחדר הסטרילי. הוא נראה לא אנושי. מלבד הבגדים בארון, כמעט בלתי אפשרי לנחש שחיה פה מישהי לפני.
אני סוגר את הדלת וממשיך לקומה השנייה.
החדר של פרד וג'ורג'.
ברגע שפתחתי את דלת חדרם הכה בי ריח אבק שריפה.
גם אחרי כל השנים האלה הריח נשאר.
הטלתי את לחש הניקיון, וכל הקופסאות שהיו בחדר הסתדרו בערימות, האבק התנדף, הבלאגן נעלם, אבל ריח אבק השריפה עדיין נשאר. צחקתי. לא משנה כמה פעמים ננקה פה, פרד וג'ורג' ישארו.
עברתי לחדר של פרסי, גם הוא בקומה השנייה.
מלבד אבק, הרבה אבק, לא היה מה לנקות.
החדר היה מסודר לגמרי.
הנפתי את השרביט שלי, האבק נעלם, ויצאתי משם.
בקומה השלישית נמצא החדר של ביל וצ'ארלי.
גם החדר של שניהם היה מסודר לגמרי, פרט לאבק.
שוב הטלתי את הכישוף ויצאתי, ממשיך לקומה הרביעית, לחדרם של ארתור ומולי.
ברגע שנכנסתי לחדר השינה שלהם הבנתי משהו. ארתור יותר מבולגן ממני.
החדר היה הפוך. בגדים זרוקים על הרצפה, המיטה מבולגנת, כרית על שולחן הכתיבה.
טוב, לפחות לא היה אבק.
הטלתי את לחש הניקיון, וארתור הגיח לפתע מאחורי.
"דראקו?" הוא אמר, מנומנם "מה אתה עושה פה?"
התחלתי לגמגם ולא מצאתי תשובה. לא ידעתי איך הוא יגיב, אני הרי מנקה את החדר שלו, ללא רשותו, אותו חדר בו ישנה גם אשתו המנוחה.
"אני- אממ- ל-לא הצלחתי לחזור לישון, א-אז ה-החלטתי לנקות ולסדר קצת-" גמגמתי בקול חלוש
"הו"
לא הצלחתי לקרוא את הבעת פניו, הוא נראה בעיקר תשוש. "למה אתה ער? השעה רק-" חיפשתי שעון סביבי, ולא מצאתי. "השעה שבע בבוקר דראקו" הוא אמר, ועכשיו היה תורי להגיד "הו".
נשארנו שנינו בשתיקה מביכה, עד ששמעתי בכי של תינוק. נאנחתי ופניתי לצאת מהחדר.
"חכה, תמשיך לנקות, הרמיוני תשמח לראות קצת סדר כשהיא תחזור, אני אלך לראות מה קרה"
הנהנתי ועליתי לקומה החמישית. בקומה החמישית נמצא החדר ממנו הכי פחדתי.
הוא היה החדר של רון, בו ישן גם הארי כשהיה מבקר במחילה.
לא מספיק שהחדר היה מלא בזכרונות מאושרים של הארי, היה זה גם המקום בו התאבדה מולי.
פתחתי את הדלת ונכנסתי אליו.
הפוסטרים של רון עדיין היו שם, ובגלל החדר הקטן והפוסטרים על הקירות הרגשתי קצת קלאוסטרופובי, ולפני ששמתי לב מה קורה, ראשי נחבט ברצפה.

הרמיוני קראה לנו בבהילות, זה היה אחרי ההלוויה של הארי.
פניי עדיין היו מוכתמות מדמעות, ועיניי אדומות ונפוחות.
שמעתי את הרמיוני בוכה, ורצתי אליה. "איפה את???" צעקתי.
"בחדר של רון-" קולה נשבר והיא לא הייתה יכולה לסיים את המשפט.
במדרגות בדרך לקומה החמישית ארתור הצטרף אליי, וביחד רצנו אל עבר קולה של הרמיוני המתייפחת.
"הרמיוני מה ק-" התחלתי כשהגענו לפתח דלתו של החדר.
על המיטה, שכבה גופתה של מולי, כשמשני מפרקי ידייה מטפטף הדם. היא חתכה ורידים. היא התאבדה. מולי מתה. ההבנה חלחלה אלינו לאט.
"מולי... מולי...." התחיל לגמגם ארתור, אבל המשפט נבלע בדמעותיו.
עיניי הוצפו דמעות.
בהתחלה הרגשתי את הכאב והריקנות, שמגיעים אחרי שגילית שמישהו קרוב אליו מת. אבל אז הגיע הכעס.
איך יכלה לעשות את זה? איך יכלה להשאיר אותנו לבד? לכולנו קשה, הרמיוני איבדה את בעלה, אני איבדתי את אהבת חיי, ארתור איבד את כל המשפחה שלו. למה, לעזאזל, היא עשתה את זה? איך היא יכלה להיות כל כך אנוכית?
דמעות כעס עלו בעיניי, רציתי לצעוק, לשבור משהו, אך אז שמתי לב להרמיוני הבוכייה, ולארתור השבור.
קרעתי לצדו של ארתור והנחתי את ידיי על כתפו.
"אתם.... אתם יכולים.... אתם יכולים להשאיר אותי לבד...?" ביקש.
הרמיוני ואני יצאנו בשקט, ותוך כדי הליכה חיבקתי אותה.
החדרים של שנינו נמצאים בקומה השישית, שהייתה פעם עליית הגג.
עלינו ביחד, וברגע שהיא סגרה את דלת חדרה התפרקתי.
נשארנו שלושה.
משפחת וויזלי הייתה המשפחה הכי גדולה שהכרתי. ונשאר ממנה רק ארתור. כמה זמן יעבור לפני שגם הוא ימות? והרמיוני? וכמה זמן יעבור לפני שאני אמות?

חבטה רמה העירה אותי. כנראה התעלפתי.
מחיתי דמעות עצב וכעס מלחיי, ומיהרתי למטה.
הגעתי למטבח בדיוק בזמן לראות אבטיח נופל על ראשו של ארתור מהמדף העליון.
גופו פגע ברצפה בקול גדול, והאבטיח נשבר לצדו.
"ארתור!" צעקתי.
קרעתי לידו וטלטלתי את גופו. הוא לא זז. ניסיתי חזק יותר. ראשו הטלטל הלוך ושוב, ונראה מנותק מגופו. גופו הדומם של ארתור וויזלי נראה כמו בובה שראשה מחובר בקפיץ לגוף. דמעות כבר עלו בעיניי, וניסיתי להרגיע את עצמי. פאניקה לא תעזור.
נשמתי נשימות עמוקות, והצמדתי את אצבעותיי בחוזקה למפרק ידו של הג'ינג'י.
לא הרגשתי דופק.
צעקתי את שמו של ארתור והתחלתי לטלטל את גופו שוב.
התאומים התחילו לבכות, בגלל הבלאגן, אני מניח.
ארתור מת, צעק תת המודע שלי.
סירבתי להאמין בזה, אבל בתוך תוכי ידעתי את העובדות.
אין דופק.
הנחתי את האצבע המורה שלי מתחת לאפו.
לא הרגשתי את האוויר החם שאמור לצאת.
הצמדתי את אוזני לבית החזה שלו.
לא שמעתי דבר.
ארתור מת.
ארתור מת.
ארתור מת.
התחלתי לבכות.
ארתור מת.
אני לבד.
הרמיוני לא פה.
ארתור מת.
ארתור מת.
ארתור מת.
"ארתור מת" אמרתי בקול.

———————————————————

אני לא יודעת מה לחשוב על זה.
בהתחלה אדון וויזלי הנחמד היה אמור למות מהתקף לב כי yalda_tov הציעה את זה וזה נשמע רעיון טוב, אבל אז YahelBiton  הציעה להרוג אותו עם אבטיח, אז אמרתי למה לא!
ואז אממ זה קרה. ודראקו בהכחשה. למרות שהוא קלט שארתור מת.
ספויילר: אני אתעלל בו עוד קצת :)
———
קצת בדיליי, אבל תודה ל user74425971 על העזרה בפלאשבקקקק. היא כתבה לי את הפלאשבק ואני שיניתי אותו כדי להתאים אותו לפרק.
*בדיליי של כמה ימים כי לא ידעתי מה המשתמש שלה אופס*
———
הו ואני אשמח לשמוע:
מה אתם חושבים שיקרה?
מה דעתכם על הפרק?