דיייייי זה כזה חמוד
אני ככ אוהבת את השיפ הזה
———————————————————
אני מאחר לעבודה.
זה רק היום השני שלנו לבד עם התאומים ואנחנו כבר מפשלים.
אתמול בלילה לא הצלחתי לישון, ואז לא הצלחתי לקום בבוקר בזמן.
לגדל שני ילדים קטנים זה יותר קשה ממה שחשבתי.
הייתי כל כך שמח אם מולי הייתה פה עכשיו.
אני במשרד עכשיו.
שקט היום ואין עבודה, אז אני מחליט לכתוב להרמיוני מכתב.
"הרמיוני היקרה, את כל כך חייבת לי. לא ישנתי אתמול בלילה, והיום איחרתי לעבודה, מקווה שאצלך היה יותר טוב. איך זה לחזור להוגוורטס אחרי כל מה שקרה? כן,טוב, לא אכפת לי.
מתי את חוזרת???
ארתור ואני הולכים למות תוך שבוע.
אני אומר לך, אחרי ששני אלה יגדלו הם יהיו יותר גרועים מפרד וג'ורג', אני מוכן להתערב על זה.
בכל מקרה, אנחנו ממש צריכים עזרה.
נתראה כשתוכלי להגיע לפה, דראקו"
אני מגלגל את הנייר ומכניס אותו לתיק המסמכים השחור שלי.
אני משעין את ראשי על משענת הכיסא ולוחץ את פנים כפות ידיי נגד עיניי.
הראש שלי כל כך כואב
*****
"אבדה קדברה!" אני שומע את קולו של אבי, ואז רואה את פרץ האור הירוק.
אני שומט את תיק המסמכים שלי על הרצפה ורץ לכיוון הקול.
זה הפך מיום שגרתי לחלוטין לסרט אימה מוגלגי.
בדיוק חזרתי מהעבודה, עמדתי לצאת מהמכונית שלי,ללכת הביתה ולשלוח להרמיוני את המכתב הזועם שכתבתי לה במשרד. לא הייתי מוכן למה שהולך לקרות.
אני רואה את אבי עומד מעל גוף אנושי.
אמא כמה מטרים מאחוריו.
כשאני מתקרב מספיק אני רואה את גופתו של ארתור, עיניו פקוחות לרווחה וצרחה אילמת כאילו נקראת מפיו הפתוח לרווחה. עיניו חסרות חיים. עורו אפור. שיערו הג'ינג'י איבד מחיותו.
ארתור מת.
אנחנו לגמרי לבד.
ארתור מת.
ההבנה לאט לאט מחלחלת לתודעתי.
"פוטר!"
"פוטר!"
"פוטר!"
קול של מישהו נשמע סביבי, אך אני לא מצליח לאתר את הדובר.
"פוטר!!!"
*****
התעוררתי בלב הולם ובנשימה מקוטעת.
הבוס שלי, אדם חצי קירח, בעל שיער לבן וכרס עגלגלה, לבוש בחליפה מהודרת, עמד מצדו השני של שולחן הזכוכית שלי.
עוד הייתי עסוק בלהסדיר את נשימתי, כך שלא הבנתי את שטף הצעקות (וגם הקללות, אני מניח- הוא לא אדם נחמד במיוחד), ששלח לעברי.
"...הבנת?" סיים הבוס שלי.
"סליחה, מה?"
"אמרתי שאם אתה כל כך עייף, תחזור לבית שלך לך לישון. ואל תחזור!" צעק עלי.
בשניות הראשונות לא קלטתי למה התכוון, ובהיתי בו כאילו נפל מהירח, ועל הראש שלו רוקד חייזר ירוק עם שפם צהוב זרחני.
"א-תה מ-פו-טר" הבהיר, ויצא.
כעבור מספר דקות חזר עם שני ארגזים, הניח אותם על שולחני, ויצא מהחדר בשנית. הפעם לא חזר.
התחלתי לארוז את חפציי, לא היו הרבה כאלה.
ציוד משרדי, תמונה מיום החתונה של הארי ושלי, תמונה מירח הדבש שלנו, התמונה שצילמנו בבית החולים, המחשב שלי, והטלפון שלי.
סגרתי את הארגז, לקחתי את התיק שלי, ויצאתי מהבניין.
פיטרו אותי.
בגלל שנרדמתי בעבודה.
בגלל שלא ישנתי בלילה.
בגלל התאומים.
"הרמיוני והטובות המטומטמות שלה" מלמלתי בדרך לאוטו.
בדרך חזרה הביתה כמעט ולא שמתי לב לדרכים.
מחשבותיי נדדו מהרמיוני, לפיטורים שלי, לבוס המטומטם שלי, להארי, לארתור, לתאומים, לחייזרים ירוקים עם שפמים זוהרים, ובסוף לכמה שבא לי לישון.
נכנסתי למחילה כשאני נושא את הארגז, ומצאתי את ארתור מחזיק בידיו את התאומים, שניהם ישנים.
"אתה הרבה יותר טוב ממני בזה" קבעתי.
נאנחתי וקרסתי אל תוך הספה.
"מה קרה?" שאל ארתור בעודו מניח את שני הילדים בתוך העריסות שלהם.
"אני מובטל רשמית" אמרתי, וארתור התיישב לידי על הספה.
וכך סיפרתי לו את כל מאורעות היום.
בזמן שאני מדבר אני מוסיף משפט למכתב שכתבתי להרמיוני.
"עדכון: פיטרו אותי כי נרדמתי בעבודה. יש משרות פנויות בהוגוורטס?"
ואז אני הולך לחלון המטבח, מקום לינתו של הדוויג ג'וניור, הינשוף החדש-ישן שלנו, ומחבר את המכתב לרגלו.
"קח את זה להרמיוני,בהוגוורטס, סבבה חבר?"
אני מלטף, אותו, והוא יוצא לדרכו.
אני כל כך עייף, שברגע שנשכבתי על המיטה שלי, נרדמתי.
———————————————————
התגעגעתם אליי?
אני ככ מצטערת על הפרק הזה.
אני במחסום כתיבה שלא רוצה להשבר ודי הכרחתי את עצמי לכתוב את הפרק-
אז אני יודעת שהוא נוראי, תסלחו לי.
בכל מקרה, אני אשמח לשמוע את דעתכם עליו :)
הו
ומעניין אותי:
יש לכם תאוריות לגבי מה שהולך לקרות?
YOU ARE READING
It's All Because Of Me | דרארי
Fanfiction*גמור ובעריכה* - בני משפחת וויזלי מתים בזה אחר זה בגלל גורם לא ידוע, זה התחיל שנתיים אחרי שדראקו והארי התחתנו, האם זה יכול להיות קשור, באיזושהי צורה, לזה? - ״אנחנו יושבים בחדר ההמתנה של בית החולים, מולי בוכה, ארתור מנסה לנחם אותה, אבל אפשר לראות שגם...
