Pride

פרק 2- בריחות

***נקודת המבט של איימי***

מצאתי את עצמי עומדת בשורה יחד עם מספר גדול של אנשים שלא הכרתי. כולם נראו בגילי וכולם נראו שלא רצו להיות שם בכלל. ״שאף אחד לא יזוז״ חייל גבוה אמר לנו כשעמדנו שם מבולבלים לגמרי, עדיין כל אחד עם הבגדים שלו. ״אני לא יודע אם אתה מבין אבל אני לא הולך להישאר פה״ נער אחד אמר, מלא בפירסינג וקעקועים וכבר הבנתי שהלילה הזה לא הולך להיגמר טוב. ברור שלא רציתי להיות פה! לא הבנתי עדיין איפה אני בכלל! הרכב רק לקח אותי לנסיעה ארוכה ומיד זרקו אותי מהרכב וצרחו עלי לעמוד בשורה ענקית יחד עם שאר האנשים והנה אני פה. החייל הסתכל עליו במבט בוחן שלא הבנתי מה הוא אומר. ״איך קוראים לך״ הוא שאל אותו והנער מיד הסתכל עליו מבולבל. ״זה לא עניינך. אני עף מפה״ הוא אמר והתחיל ללכת משם אחרי שלקח את התיק שלו אבל ברגע שהוא התחיל ללכת משם הוא מיד צעק בחוזקה ונפל על הריצפה, גורם לי להיבהל פתאום. ״מה זה?!״ הוא צעק עצבני אבל אז מיד שוב צרח בכאבים. ״תחזור לשורה״ החייל אמר לו אבל הוא המשיך להתעקש. ״לא!״ הוא אמר מנסה שוב ללכת אבל אז שוב צרח בכאבים וככה שתי דקות שהוא המשיך להתעקש והיה נראה שעם כל פעם כואב לו יותר ויותר ולבסוף הוא נפל על הריצפה והתעלף. נשארתי בשוק.

שני חיילים לקחו אותו משם וכולם השתתקו. ״עוד מישהו רוצה לנסות?״ החייל שאל וכולנו השתתקנו. ״מעכשיו אתם עונים על הכל ב- כן המפקד״ הוא אמר אבל נשאר לשתוק. ״מבינים?!״ הוא צעק אבל כולם עדיין היו בשקט. חלק מהשוק, וחלק כי ממש לא רצו לשתף פעולה. אני הייתי קצת משניהם. פתאום צרחתי מכאבים כשהרגשתי שאני מתחשמלת לגמרי וככה גם כולם. ״שאלתי, אם אתם מבינים?״ הוא שאל שוב ומיד כולם אמרו בשקט ״כן המפקד״. לעזאזל! אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אני מרגישה כל כך מטומטמת! הסתכלתי על הקרסול שלי וראיתי שיש סביבו קולר חשמלי דק ומיד תהיתי מתי הספיקו לשים לי את זה בלי שאפילו שמתי לב.

עמדנו שם בשורה, והיה קפוא. לא ידעתי להגיד מה השעה אבל מזג האוויר היה ממש קר, וסבלתי מכל רגע. היו מאחורי החייל עוד כמה חיילים והם כולם נראו דיי אותו הדבר, עמדו והסתכלו עלינו בזמן שחייל אחד דיבר איתנו. ״לכל אחד מכם בלי יוצא מן הכלל יש צמיד חשמלי על הרגל״ הוא הסביר כשהתחיל ללכת ביננו הלוך ושוב ואף אחד לא העז לזוז. ״מה שהרגשתם, נחשבת עוד מידה נמוכה של כאב״ הוא הסביר בקול כבד. הוא היה כולו מלא בשרירים, והמבט שלו היה קר ממש. הוא היה לבוש במדים מכף רגל ועד ראש יחד עם מגפיים שחורות גדולות והוא היה נראה עצבני במיוחד. ״כל טעות שתעשו מעכשיו, תרגישו על בשרכם״ הוא המשיך להסביר. ״אם תנסו לברוח מגבולות הבסיס, הצמיד ירגיש ויכאיב לכם ללא היסוס. ולא. אי אפשר להוריד אותו״ הוא אמר והמשיך להסתובב לידנו. ״אם תתחצפו, תאחרו, או תעשו כל דבר אחר שלא במקום.. יכאב לכם״ הוא אמר ותהיתי מה לעזאזל כל כך אכפת לו! הוא נהנה להכאיב לאחרים??
״וזה יכול להגיע לרמות ממש גרועות, כמו שראיתם פה על פרנק״ הוא אמר מדבר על הבחור שהתעלף ועכשיו הבנתי שהוא כבר ידע את השם שלו מראש וסתם שאל כנראה כדי להתגרות בו. לעזאזל, הם לא מפחידים אותי! הם סתם חבורת ילדים שנהנים להתעלל בנערים שאוהבים לבלות! ״כן, אנחנו יודעים הכל עליכם. החל מהשם שלכם, איפה גרתם, מי המשפחה שלכם, החברים שלכם עד לרמת הסיפור הכי מביך שלכם״ הוא הסביר מתגרה בכולם. ״אז תתחילו להתרגל כי מהיום זה הבית החדש שלכם״ הוא המשיך מדבר בטון שגרם לי להתעצבן. אני לא מאמינה שההורים שלי באמת הביאו אותי לכאן! אני כל כך לא הולכת להישאר פה! וברגע שאני אגיע הביתה אני אישית אדאג להרוג את שניהם! מה עשיתי להם?? אז מה אם אני אוהבת לעשן סמים! אז מה אם אני אוהבת להבריז משיעורים! אפשר לחשוב שהרגתי מישהו!