Pride

פרק 8- ראש מורם

***נקודת המבט של איימי***

התעוררתי לאט והרגשתי את הראש שלי כואב, לקח לי זמן להבין איפה אני כשלא מצאתי את עצמי בחדר עם המחלקה שלי. העיניים שלי היו אדומות וכואבות ונזכרתי איך בכיתי עד שנרדמתי על ג׳יימס. זה היה מוזר, אני יודעת. זה צעד כל כך רחוק בין מפקד לחיילת ואני יודעת שזה לא היה במקום אבל גם מה שעברתי אתמול לא היה במקום. יש לי פלאשבקים מהאירוע שעושים לי צמרמורת ואני הייתי לחוצה רק מלגלות שקמתי לבד בחדר. לא ידעתי איפה ג׳יימס היה אבל בכל זאת לקח לי שנייה להתיישב במיטה ולהבין מה קורה סביבי.

הדלת נפתחה ואפילו קצת הבהילה אותי לרגע וראיתי את ג׳יימס נכנס פנימה לבוש במדים. הסתכלתי למטה וראיתי שאני לבושה רק בקפוצ׳ון שלו שכיסה אותי עד היריכיים. ״איך את מרגישה?״ הוא שאל בעדינות כשהתקרב אלי לאט. נאנחתי לרגע כשלא ידעתי איך אני אמורה להתנהג לידו. זה מספיק מוזר שישנתי פה. ״עייפה״ אמרתי בשקט והוא התיישב לידי בזהירות. ״את רוצה לאכול?״ הוא שאל אבל הנדתי בראשי. העיניים שלי היו כל כך כבדות, איבדתי תחושת זמן, לא ידעתי אפילו מה השעה. ״מה עם הבנים?״ שאלתי רוצה להאמין שהם לא פה בסביבה אחרת לא אהיה מסוגלת לצאת מהחדר הזה. ״הם הועברו מפה עד שישפטו״ הוא הסביר, ״את צריכה להגיש תלונה״ הוא אמר מסתכל עלי בשקט. ״אני אעיד... גם ברייס ודייויד״ הוא המשיך אבל באמת לא יכולתי לחשוב על זה עכשיו, פשוט שתקתי כשהתאמצתי לא לבכות שוב. ״צריך לקחת אותך לרופא... כשתהיי מוכנה״ הוא אמר כשממש היה נראה שנזהר במילותיו. ״למה?״ שאלתי מרגישה איך הגרון שלי כואב מרוב שצרחתי אתמול בלילה. ״רק כדי לבדוק שהכל בסדר״ הוא אמר בעדינות כשהסתכל עלי. ״אני בסדר״ אמרתי מיד מגרדת במצח כשהרגשתי כל כך כבדה. ״איימי.. את רוצה לדבר על זה? יש פה פסיכולוגית״ הוא הסביר אבל שוב מיד הנדתי בראשי. ״אני בסדר״ אמרתי שוב והוא הניח בעדינות את היד שלו על הירך שלי גורם לי מיד לעמוד מהמיטה, הוא נאנח ונעמד אחרי. ״תדברי איתי״ הוא אמר אבל הרגשתי את הדמעות חונקות אותי.

״כבר חווית את זה בעבר, נכון?״ הוא אמר מבהיל אותי מעט אבל בכל זאת לא זזתי כשהוא התקרב אלי. ״צעקת דברים מתוך שינה, את צריכה לדבר על זה״ הוא אמר כשהאצבעות שלו לאט הזיזו חתיכות מהשיער שלי גורמות לי לצמרמורת טובה. ״מה קרה?״ הוא שאל בקול רך כשליטף לי את הלחיים, והעיניים שלו חדרו ישר לשלי כשדמעות התחילו לצאת ממנה. ״זה דוד שלי״ אמרתי חנוקה לא מאמינה שהצלחתי להוציא את זה מהפה שלי. בחיים לא דיברתי על זה. בחיים. עם אף אחד.
אתמול בלילה העלו לי כל כך הרבה זכרונות זה גרם לי לסיוטים כל הלילה, כל מיני דברים שהכחשתי חזרו ישר לראש שלי גורמים לי לחרדות ופחדים. ״מתי?״ הוא שאל עדיין מחזיק לי בפנים בעדינות. הדמעות שלי התחילו לרדת כשזכרונות נוראיים הכו בי.
״הייתי בת שש״ אמרתי בקול חנוק ותהיתי מה המבט שלו אומר. רק התחלתי לבכות בשקט כשנזכרתי בילדה הקטנה שבי, ששנים שנאתי את עצמי על שלא יכולתי להגן עליה. ״ואז שוב לפני ארבע שנים״ אמרתי בוכה נזכרת באיך הוא עשה לי את כל הדברים האלה. אף אחד לא ידע, ההורים שלי לא ידעו, הילדים שלו לא ידעו. הוא היה מתנהג כאילו הכל בסדר, כאילו כלום לא קרה. הוא היה ממשיך כרגיל, קונה לי מתנות, משחק איתי בפאזל, נוסע איתנו לחופשות, חוגג איתנו חגים... וכלום. כאילו כלום מעולם לא קרה.