סליחה על העיכוב המטורף בעליית הפרק
אם יש כאן דיירקשנים איזה מדהים האלבום של זאין נכון?¿? הוא מושלםם
פרק 21
הווה
ישבתי על מיטתי. מסתכל על קיר התמונות של איידן. מסתכל עלי... על ה-אני המאושר של פעם. בעוד שבוע האזכרה שלו מתרחשת. אני רוצה להיבלע באדמה. אני רוצה לבכות, אבל אני לא מצליח. הדמעות לא יוצאות. לא מוכנות לתת לי להודות שהוא מת. שעוד מעט תעבור שנה בלעדיו. הן הופכות הכל לאמיתי. ברגע שהדמעות ירדו, המוות של איידן יהיה אמיתי אפילו יותר. אהיה חייב להשלים עם זה. "היי" מייקל לחש והתיישב מאחורי. לא עניתי לו, רק נשענתי לכיוונו, מניח את ראשי על חזהו. הוא חייך אלי וליטף את שערי. "יצא לך פעם לרצות להסתכל על העולם הזה מלמעלה?" "מאיפה למעלה?" "מהשמיים, נגיד. לראות את העולם בקטן, עד שתוכל להעלים אותו." הוא הנהן "הלוואי וזה היה ככה גם עם צרות או רגשות" "היית רוצה שזה יהיה כך עם רגשות?" הנהנתי "הפחד, העצב הכל." "שמחה זה רגש. והפחד לפעמים מציל אותנו. העצב, האשמה. כל הרגשות האלה חיונים. אתה תקום בבוקר ותהרוג, בלי שבכלל יהיה אכפת לך שהרגת" "ולעולם אכפת כשהוא הורג?" שאלתי "כשהוא לוקח כל פיסה ופיסה של אושר? כשהוא לוקח את הנשמה שלך ושורף אותה עד היסוד?" עדיין לא הסתכלתי עליו, רק על הקיר תמונות. "לא אכפת לו" המשכתי "לא אכפת לו ולא יהיה לו אכפת." יכלתי לראות את החיוך היפה שלו מהמראה שעל הקיר."העולם, מביא לך את הסכין. בחירה שלך מה לעשות איתו."
YOU ARE READING
the stars
Random*סיפור גמור* "יש אנשים שמפחדים מהמוות אני מפחד מהחיים " היי, קוראים לי לוקאס אשטון לֵאוקראינה בלאק. אתם יכולים לקרוא לי לוקאס. או לא לקרוא בכלל. וזה סיפור המוות שלי. טוב לא זה לא. "אתה חושב שאי פעם אצליח לאהוב שוב אם תלך" הוא חייך "אני בטוח שתצליח...
