פרק 2
ישבתי באוטובוס ההומה אדם, קורא בשקט ספר ותוהה איך לא קיבלתי בחילה עד עכשיו. "היי!" הספר נחטף מידי. "אשמת הכוכבים? אתה לא נראה טיפוס שיקרא את זה" אז דווקא כן. קראתי את אשמת הכוכבים כל כך הרבה פעמים שאני כבר יכול לצטט עמודים שלמים. "תחזירי לי אותו!" "אוקי אוקי לא צריך להתעצבן" אמרה והחזירה לי את הספר. בדקתי שידה לא תיגע בשם הקדוש שכתוב בעמודים הריקים. 'ללוקאס האידיוט באהבה מהחבר הפאקינג מושלם שלך, איידן'. לא היינו עוד זוג בנאלי. עשינו המון שטויות והכנסנו את עצמנו להמון צרות. "אני אמה, מה שמך?" "זה עניינך?" היא המשיכה לחייך "אנחנו הולכים להיות חברים, אז כן זה ענייני." גיכחתי, אני אוהב את הישירות שלה. הרגשתי עיניים ננעצות בי. המייקל הזה שוב? שיעזוב אותי בשקט. אני יודע שאני יפה בצורה יוצאת דופן אבל זה כבר מטריד. "לוקאס אשטון
ֵלֵאוקראינה בלאק" אני אוהב לשגע ככה אנשים, קשה להם לבטא את שמי הארוך וזה מצחיק אותי. "אז זאת הדרך שלך לחפף אותי? אני לא אברח בגלל שם מסובך לֵאו" היא קיצרה את שמי ונעצה בי אצבע. נאנחתי והוצאתי את אוזניותי מהתיק. שמתי אחת באוזן ונתתי לה את השנייה. "מה אנחנו שומעים?" "וואן דיירקשן כמובן" "מתאים לי" את שאר הנסיעה העברנו בקריאת ספר, שמיעת מוסיקה ונעיצת מבטים ממייקל.
YOU ARE READING
the stars
Random*סיפור גמור* "יש אנשים שמפחדים מהמוות אני מפחד מהחיים " היי, קוראים לי לוקאס אשטון לֵאוקראינה בלאק. אתם יכולים לקרוא לי לוקאס. או לא לקרוא בכלל. וזה סיפור המוות שלי. טוב לא זה לא. "אתה חושב שאי פעם אצליח לאהוב שוב אם תלך" הוא חייך "אני בטוח שתצליח...
