היא הולכת למות וזה לא יהיה קל,
מכתב אחרון ויד רועדת וזה לא נפסק,
שותה עוד גלולה עם דמעות יבשות,
מנסה ומנסה לחשוב שיהיה לה טוב.
מרביצה מכאב לידה ומושכת שיער,
זועקת לתוך אגרוף קפוץ כדי שלא ישמעו דבר,
הדמעות כבר נעלמו כיוון ולא נשאר למה,
למה לבכות, רק לכתוב, עוד שורה אחת בלבד.
׳אל תעצרי, לא להסתכל לאחור׳,
היא מיבבת שוב ושוב, מוחא דמעות אך ללא תכלית,
שהרי דמעות חדשות זולגות בזרם עז.
הכאב שבידיה מתגבר מדקה לדקה,
הצלקות שעשתה לעצמה כבר חסרות תקווה,
הכאב שלה חזק מידי, ואילו הן חלשות כל כך.
היא מתיישבת שוב לסיים את חיבורה,
מכתבה האחרון בהחלט,
מכתב שיביא לה גאולה.
היא מועדת לתוך הכיסא שבחדרה,
שיערה הפזור עוטף את כל ראשה,
מנסה לנחמה בכך שמסתיר אותה,
את הטיפות הקטנות הצונחות מעיניה.
יבבות והתייפחויות נפלטות מפיה הצר והקטן,
היא נושכת בשיניה את בשרה האדמדם,
מצווה על פיה לשתוק, להפסיק להשמיע קולות במיד!
שלא ישמעו אותה שונאיה,
שלא ידעו על סבלה.
היא מנסה עוד פעם אחת לכתוב,
וכשהנקודה האחרונה מודגשת על הקו.
היא אוספת את חפציה,
חסרת כוחות מן העולם.
נשכבת על המיטה,
ומעיניה זולגת דמעה אחרונה,
אשר מביעה את כל כאבה, את חוסר ביטחונה,
את הסבל שלה,
וכשעיניה נעצמות ונשמתה נעתקת,
רק אלוהים יודע, שמלאך נוסף נלקח.
YOU ARE READING
This is me
Short Storyאני רק אנושית. אני נפגעת, אני נכוות, אבל לך זה לא משנה, אתה לא רואה את הכאב שלי, אתה לא רואה את הסבל שלי, כי אתה אטום וחסר הבנה.
