ילדה קטנה עומדת בגשם,
לבדה, חסרת אונים ופצועה.
והאנשים הולכים מסביבה,
לא שמים לב לקטינה,
שדמעותיה הן דמעות של דם,
וזעקותיה נעלמות בהמולה הגדולה.
והיא צורחת, צווחת ומושכת בשערות ראשה,
׳אנא!׳ היא מתחננת, ׳עזרו לי בבקשה!׳
אך איש לא שם לב, איש לא מתייחס.
לילדה הקטנה שמועדת וצונחת,
אט אט אל האדמה הקשה והכואבת.
והילדה שרועה שם, מסתכלת על השמיים
והדמעות מטשטשות אט אט את ראייתה,
ומאפשרות לה לעצום עיניים.
ואיש לא יודע על מצוקתה,
כן איש לא שומע,
על הילדה הקטנה שאט אט עצמה את עיניה.
ונתנה לאלוהים לקחת אותה בחזרה.
ומי ידע על הכאב שחוותה?
אולי יספרו עליו יום אחד.
אך את כאבה, הדקירה החדה והמרה בליבה
איש לא יוכל להבין, איש לא יוכל להרגיש.
עד כמה זה קשה, היה להיות שם לבד.
YOU ARE READING
This is me
Short Storyאני רק אנושית. אני נפגעת, אני נכוות, אבל לך זה לא משנה, אתה לא רואה את הכאב שלי, אתה לא רואה את הסבל שלי, כי אתה אטום וחסר הבנה.
