חשבתי על היום בו אאבד אותך,
חשבתי עד בלי דיי,
הייתי בטוחה שהשתגעתי,
כי מי יחשוב על דבר שכזה?
אבל כנראה, הייתי פשוט מציאותית,
אנשים יגידו אפילו פסימית.
אך אני האמנתי שאאבד אותך ביום מן הימים.
ובמהלך השנים התחלתי לראות חלק ממך,
חלק אפל, קודר וכאוב שמעולם לא זיהיתי בך,
ועכשיו השתנת ופתאום אתה כבר לא אתה.
עצוב לי שככה נהיית,
אך החיים משנים כל אדם.
ואני ידעתי, שאאבד אותך ביום מן הימים.
והנה עוד שעה עוברת, עוד יום חולף,
וממך כבר לא נשאר זכר לאדם האוהב,
החם, המצחיק, שתמיד דואג.
כנראה הייתי צריכה לשמור עלייך יותר.
החיים משנים אותנו ובבוא היום ישנו גם אותך.
והיום אני יודעת, שאני מאבדת אותך.
ואין זכר לאדם הקדום,
אין זכר לאישיות שכה אהבתי,
אדם בעל חום ואהבה כעת קר וחסר לב-
כך מספרים לי כולם.
אך אני לא מעיזה לבדוק אם זהו המצב.
ובמהלך הזמן נעלמת לחלוטין,
אין אתה, ואין אני.
כאשר נעלמת כיבית את נשמתי.
ואני יודעת שרק רציתי שתזכור.
ואני יודעת שרק רציתי שתאהב אותי.
ואני יודעת שרציתי לאהוב אותך.
אך אני יודעת, שברגע הראשון ידעתי שאאבד אותך, את מי שהייתי.
YOU ARE READING
This is me
Short Storyאני רק אנושית. אני נפגעת, אני נכוות, אבל לך זה לא משנה, אתה לא רואה את הכאב שלי, אתה לא רואה את הסבל שלי, כי אתה אטום וחסר הבנה.
