חוזרת לבית הישן,
מתהלכת בין החדרים הריקים ונזכרת,
כן אני נזכרת.
החיוך הקטן, הצחוק של הילדים,
האהבה היפהפייה ואושר מדהים.
השקרים הלבנים וסיפורי האגדות,
כך קיוויתי לחיות עוד ועוד.
אך יום אחד דבר נקש בדלת,
וכשלא נפתחה, פרץ אותה,
נכנס כשד לבית ומיהר לפגוע בלבבות.
שנאה וכעס השתלטו,
לא נשאר עוד אושר,
לא נשארו עוד סיפורי אגדות.
ואני הילדה הקטנה,
עמדה בכניסה והתחבאה,
הסתתרה מן המפלצת הזועמת,
שמתקרבת ומתקרבת.
איני רוצה בה בליבי,
היני מקווה לאושר ולחיוכים.
חוזרת לבית הישן,
מתיישבת במיטתי,
וחולמת על החיים שהיו יכולים להיות בקרבי.
חולמת על שמחה ועדינות,
אושר ופינוק.
ילדות קטנות לא גדלות מהר,
אך כנראה שאת החוק הזה לי שכחו לספר.
הילדה הקטנה נעלמה,
וממנה לא נשאר דבר,
נמחקה ההיא ונשארה אני.
הילדה התמימה סבלה,
מעצבות, הרס וחוסר אהבה.
אך היא עוד מקווה בליבה,
שיום יבוא ותחזור לחייך,
לצחוק ולאהוב.
כי ילדות קטנות, אמורות להיות מאושרות.
YOU ARE READING
This is me
Short Storyאני רק אנושית. אני נפגעת, אני נכוות, אבל לך זה לא משנה, אתה לא רואה את הכאב שלי, אתה לא רואה את הסבל שלי, כי אתה אטום וחסר הבנה.
