נשברת לאט לאט,
ונופלת אל תוך אפלה,
אפלה חסרת קץ,
וליבי נהפך שחור אך ממשיך לדמם.
מנסה להחזיק מעצמי,
אך פניי לא מצליחות להסתיר,
המסכה המחייכת והשמחה נופלת לאיטה,
וכעת דמעות זולגות ללא שליטה.
ידיי רועדות ומדממות מכאב,
מהשריטות והפציעות שעשיתי להן,
אך הן לאט נעלמות,
אך הכאב לא ידהה, הוא לא יעלם, הוא ישאר.
ואני מנסה בכוח לצאת מן התופת!
זועקת וצורחת,
אך האפלה משתיקה אותי ומוסיפה עוד כאב,
אני צווחת ומושכת בשערי,
מבקשת מחילה ואולי מוות רגעי.
אך איש לא כאן יותר,
איש יותר לא יהיה למעני,
איש לא ישמע את קולי,
כי אם אין אני לי, מי לי?
YOU ARE READING
This is me
Short Storyאני רק אנושית. אני נפגעת, אני נכוות, אבל לך זה לא משנה, אתה לא רואה את הכאב שלי, אתה לא רואה את הסבל שלי, כי אתה אטום וחסר הבנה.
