עזבו אותי לנפשי,
תנו לי רק לחזור למיטה לישון.
אני מבקשת בליבי בכל פעם כשמתחילות הצעקות,
אני עייפה מהכל, עזבו את נפשי!
אני כמעט זועקת, אך נשארת בשקט בזמן שהצרחות לא מפסיקות מלכת.
עונש ועוד צרחה, כעס ועוד צווחה,
עיניי עצומות ואוזניי כבר לא יכולות לסבול.
למה הינך רע אליי? מה עשיתי שאסבול עד בלי דיי?
וכשהרעש נגמר, והדמעות כבר בעיניי נאספות,
אני רואה אותך הרחק ממני ממשיך לכעוס,
לקלל ולהשפיל, לצרוח ולשאוג,
אך אני ממהרת לברוח לחדרי בעל ארבע הפינות.
בוהה בידיי הקפוצות לאגרופים,
מנסה להתרכז בידיי ולא בדמעות המנסות לברוח מעיניי.
וכשזה לא מצליח, אני ממהרת להסתיר את פניי,
שלא תראה שהצלחת, שגרמת לליבי להתרסק עוד פעם אחת ודי.
אני לא רוצה להיות שבורה,
אך הפכת אותי לכזאת.
ואולי יום אחד,
תפסיק עם הצרחות,
ותנסה לדבר אליי בדרכי שלום.
YOU ARE READING
This is me
Short Storyאני רק אנושית. אני נפגעת, אני נכוות, אבל לך זה לא משנה, אתה לא רואה את הכאב שלי, אתה לא רואה את הסבל שלי, כי אתה אטום וחסר הבנה.
