זה היה יום נוראי,
אולי בגלל שבחוץ סגרירי?
או שמא הקור עוטף אותי,
איני יודעת עוד מה מתרחש בליבי.
זה היה יום נוראי,
הייתי לגמרי לבדי,
ישבתי, חיכיתי וציפיתי,
אך איש לא היה שם בשבילי.
זה היה יום נוראי,
בכיתי ובכיתי,
רק לצרוח רציתי,
אך זעקותיי נאלמו באוויר ודמעותיי זלגו ללא ראי.
זה יום נוראי,
שכבתי במיטה חסרת מעש,
רוצה לחזור לישון אך הרעש,
הרעש שבראשי לא מרפה ולא פוסק,
איך אוכל לישון כשראשי דופק?
זה יום נוראי,
ועיניי אט אט נעצמות מעייפות,
סוחפות אותי לשינה מלאה בלאות,
ואולי אתעורר מחלום מאכזב,
אך אבין סוף כל סוף,
כי זהו יום אחר.
_________
טוב אז כנראה זה הפרק האחרון שאני כותבת. אין לי יותר חשק בגלל שבקושי רב שני אנשים בלחץ קוראים ונחמדים אליי בתגובות שלהם.
YOU ARE READING
This is me
Short Storyאני רק אנושית. אני נפגעת, אני נכוות, אבל לך זה לא משנה, אתה לא רואה את הכאב שלי, אתה לא רואה את הסבל שלי, כי אתה אטום וחסר הבנה.
