לבד בבית,
שרועה במחשבות,
למי אוכל לפנות?
היכן נותר עוד אור?
מגששת באפלה נצחית,
מחפשת ומחפשת אחר דמות כלשהי,
אולי תהיה לי לרע,
ואולי אפילו כתף לבכות עליה.
אך אין אדם סביבי,
נטושה וכבויה נותרתי,
ליבי נשרף בלהבות הכאב,
ואין עוד אוויר שאותו אוכל לנשום.
מנסה לפקוח עיניים,
לצאת מן המים הסוערים,
מנסה ומנסה,
עד שכבר טבעתי ואיבדתי את עצמי.
חושך תמידי,
אפלה נצחית,
דמעות של דם,
וליבי שבגד בי.
ומזאת למדתי,
אין לסמוך על איש,
כיוון וכאשר תהיה לבד,
לא ירוץ אף אחד למעני.
אז המשכתי לסגור עיניים,
לא נתתי לעצמי לפקוח אותן,
ידעתי שמאפלה זאת לא אוכל לצאת,
ושאין עוד תקווה.
אור חלש מרצד לצד עיניי הסגורות,
אך איני מתייחסת לדבר עוד,
ואולי, רק אולי, תת מודעי חושב,
שפספסתי איזה שהוא אות.
YOU ARE READING
This is me
Short Storyאני רק אנושית. אני נפגעת, אני נכוות, אבל לך זה לא משנה, אתה לא רואה את הכאב שלי, אתה לא רואה את הסבל שלי, כי אתה אטום וחסר הבנה.
